לא שמעתם על הסיפור הזה - רבי ייבום ושנה מעוברת

סרטון ובו אילנה מרמור, מנחה באלול, בערב סיפורי תלמוד בהנחיית ג'קי לוי.
הסיפור מתוך התלמוד הירושלמי, עוסק בפוליגמיה, ייבום, הרבה ילדים ונסיעה במונית.

הקרנת סרט במתנ"ס מצפה רמון לרגל יום המשפחה

פנינה שרם מבקרת בבית המדרש למספרי סיפורים

פנינה שרם בבית המדרש

סיפור חסידי מספר על איש שנוסע בדרכים ומבחין בדבר מופלא: חיצים שנקלעו למטרה מדויקת לחלוטין. הוא רוצה לפגוש את האיש שכישרונו בקליעה למטרה עורר כל כך את התפעלותו. אולם ילד שעובר בסביבה מסביר לו שהאיש ההוא קודם כל קולע את החיצים, ורק אחר כך מסמן את העיגולים סביבם.

כאשר מספרת הסיפורים פנינה שרם סיפרה מעשייה זו ללומדים בבית המדרש מספרי סיפורים באלול, היא השוותה את מספר הסיפורים לאותו אדם הקולע חיצים: המספר מכין באמתחתו סיפורים טובים, וכשהוא נפגש עם בן שיח הוא מסובב את השיחה כך שסיפוריו יתאימו בדיוק. כך הוא קולע, תמיד, את הסיפור למטרה.

פנינה שרם היא מספרת סיפורים בעלת שם בינלאומי מארה"ב, אמנית, מורה וסופרת, המתמחה בסיפור היהודי. היא פרופסור חבר לדרמה בקולג' סטרן של הישיבה יוניברסיטי אשר חיברה תשעה ספרים של סיפורי עם יהודיים. בשנת 1984 הקימה את המרכז למספרי סיפורים יהודיים בניו יורק, ומאז הייתה דמות משמעותית ביצירת רשת מספרי הסיפורים היהודים בצפון אמריקה. היא קבלה את פרס Covenant למצוינות בחינוך יהודי לשנת 1995.

פנינה הופיעה לפני הלומדים והבוגרים במבחר סיפורים יהודיים – ביניהם עיבוד לסיפור התלמודי על האישה מצידון, הויכוח בין איברי הגוף, ושילוב של סיפורי חלם עם האגדה על המאבק שבין השמש לירח. כמו כן פנינה הנחתה סדנה סביב תפילת המספר וסביב הקשר בין פסוקו של השם לסיפור האישי של המשתתפים.

הופעתה של פנינה ממגנטת ומרתקת. הבוגרים והלומדים הרגישו שכמספרים המתמודדים עם שאלות היסוד ביחס להעברתה של הספרות היהודית מול קהל שומעים, הם למדו הרבה מהמפגש יוצא הדופן עם אדם בעל ניסיון כה גדול בסיפורים יהודיים.

פנינה עצמה הגיבה למפגש וכתבה: "התרשמתי מהשאלות של התלמידים שלכם ומהעניין שלהם בסיפורי-עם, ובעיקר מאלו ששילבו מדרשים בתוך הסיפורים. היה זה אושר 'לדבר סיפורים' עם אנשים בעלי סקרנות עמוקה ודמיון יצירתי. הלימוד שאתם יוצרים באלול מחולל שינוי עמוק בכל כך הרבה אנשים – ובתמורה, הם עצמם מביאים עוד סיפורים לעולם.  כפי שרבי יהושע העשל מאפטא התפלל: 'אנא, אלוהים יקר, הענק לי מאזינים טובים'. באלול התברכתי במאזינים טובים."

מה הסיפור שלך? ג'קי לוי בערב מספרי הסיפורים של אלול

בית המדרש למספרי סיפורים של בית המדרש אלול קיים לפני כחצי שנה ערב סיפורי חז"ל במעבדה שבירושלים. הנה אחד הקטעים.

מכתב לראש עיריית ירושלים: "ליהדות ערכים סובלניים רבים"

לכבוד ראש העיר
מר ניר ברקת

שלום רב,

הנדון: הצבת פסלים בירושלים

בשבועות האחרונים מנהלים גורמים שונים בעיר ובמועצת העיר מאבק כנגד הצבת פסלים ברחבי ירושלים.

יש היוצאים כנגד הצבת פסלים בדמותם של בודהה וצ'רצ'יל בשכונות העיר, כמו גם כנגד הצבת עצי אשוח במתחם ממילא.

כארגונים העוסקים בהתחדשות יהודית , בלימוד תורה , חינוך יהודי וצדק חברתי לאור המורשת היהודית אנו מבקשים להדגיש כי אנו לא רואים כל קושי הלכתי או אחר להציב פסלים ועצי אשוח , נהפוך הוא. לאורך השנים היהדות השמיעה מגוון של קולות והכילה השקפות שונות ביחס לנושאים רבים, כך גם ביחס לנושא זה.

הניסיון לקבוע כי הפסלים מייצגים 'עבודה זרה" אינו מבוסס בהכרח על מקורות ישראל. הרמב"ם קבע כי עבודה זרה היא דת המאמינה בריבוי אלים, כך למשל  דת האסלאם  להשקפתו איננה עבודה זרה, ובוודאי לא הבודהיזם; מה גם שהצבתם של הפסלים ועצי האשוח אינם למטרות פולחן.

הצבתם הינה למטרות נוי, כבוד והרחבת הדעת, כך שאין הדבר מהווה כל בעיה יהודית או תרבותית אחרת , אדרבא ואדרבא יבורכו התורמים והיוזמות הללו.
העמדה אותה מציגים המתנגדים 'כעמדת היהדות' היא קיצונית מאוד , העמדה היהודית המוכרת לנו מלימודינו בבתי המדרש היא העמדה הדוגלת  ב"הווה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות" אמירה המיוחסת לשמאי הזקן.

ליהדות ערכים סובלניים רבים ואנו סבורים כי דווקא ירושלים מרכזו של העולם היהודי אמורה להניף ערכים אלו; ונצא כולנו נשכרים תושבי העיר היהודיים, הלא יהודיים והתיירים הרבים.

בברכה,

פורום ארגוני ההתחדשות היהודית בירושלים

קדושת השבת וקדושת ימי המעשה – רשמים מבית מדרש ישראלי פתוח

שלומי פרלמוטר

שלומי פרלמוטר

"אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת" – כך הגיב על שריפת הענק הקטלנית מנהיג ש"ס הרב עובדיה יוסף, שנציגו ועושה דברו בממשלה הוא שר הפנים אלי ישי, האחראי על שירותי הכבאות של ישראל. כאשר מקשיבים לדברים אלה עולה על הדעת שנכון יותר לומר: אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ, ט), חילול ערך העבודה והאחריות האמיתית והיומיומית למערכות שירות וביטחון לאומיות קריטיות שהופקדו בידיך כנאמן הציבור.

האחריות המעשית מאוד, ששה ימים בשבוע, לשקוד על מוכנותן ותפקודן, לעסוק בזה בדאגה וברצינות, ללמוד ולהשוות את מוכנותנו לעומת מקומות אחרים בעולם, לקרוא וללמוד כל הזמן חוות דעת מקצועיות על אפשרויות שיפור טכנולוגי וארגוני של אמצעי ההצלה הללו, להיות במצב 'היכון' קבוע לבדיקת תקלות אפשריות, לחשוב ולהתכונן לתרחישים שונים, להיות טרוד ומודע לתחזיות קצה שעלולות להתממש ולסכן את האזרחים - זוהי העבודה היומיומית הנדרשת מנציגי הציבור האחראיים. היא קודמת מוסרית והגיונית כאחד לדיבורים על יום המנוחה השבועי, על קדושת השבת. אסון שריפה מסדר גודל כזה מעיד על הזנחה וחוסר תשומת לב לדברים שלהם הקדימות הראשונה של 'פיקוח נפש'.

אם מצוות 'פיקוח נפש' דוחה שבת, על אחת כמה וכמה היא דוחה מנוחה שאיננה במקומה בימי העבודה, בששת הימים המוקדשים לתיקון עולם ויישובו, בדחילו ורחימו. על כך נאמר: 'קשוט עצמך תחילה'. ואם אפשר להוסיף, מנוחה שאינה במקומה וחיי בטלה על חשבון הציבור הכללי מאפיינים קבוצות גדלות והולכות בחברה הישראלית, ודי לחכם ברמיזה.

אבל מעבר לשאלה על צביונם של 'ימי העבודה', הדברים של הרב עובדיה יוסף על 'חילול השבת' נוגעים לעניין משמעותי נוסף, והוא צביון השבת עצמה. כמי שלומד השנה על נושא 'השבת' בבית מדרש ישראלי פתוח המשותף לדתיים וחילוניים, בית מדרש 'אלול' בירושלים, אני סבור שיש דרכים רבות להבין ולחיות את השבת ואת משמעותה בימינו. לא רק דרך אחת של 'שמירת שבת' בנוסח האורתודוכסי ההלכתי, שכל חריגה ממנה היא בגדר 'חילול שבת' נורא שעונשו בצידו. בבית המדרש הפתוח שלנו, דרך הלימוד המשותף של מקורות ישראל, אנו רואים את עושר האפשרויות לבטא את הערכים הנפלאים וההומאניים והאור שביסוד השבת. ברוב המקורות היהודיים על השבת אנו פוגשים את ערכי החירות מהשעבוד והחתירה לשוויון וכבוד לחיים, את הרגישות לזכותו של כל אדם ולו העני ביותר למימד של אנושיות אמיתית, 'לטעם גן עדן' ולו ליום אחד בשבוע.

היום הזה מאפשר מגוון של ביטויים ל'עונג שבת' ולמנוחה אמיתית הממלאת ומטעינה את הנפש (כאמור 'וביום השביעי שבת, וינפש'), ואנו מוזמנים לחוות בו את קשת האפשרויות של ההתרחבות הפנימית, הלימוד, התפילה, הטיול, השיחה, הבילוי, את המפגש המשפחתי והחברי, את השיבה לטבעיות, למפגש עם עצמנו, את שאר הרוח ומנוחת הנפש והשמחה של החיים ללא לחץ וטרדות החומר והיומיום, את מימדי הקדושה שכל אחד היה רוצה להרגיש בחייו, בדרכו ועל פי בחירתו. אפשרויות ונקודות אחיזה אנו מגלים בניסוחים הלכתיים או אגדיים וסיפורים מגוונים ומלאי יופי בתורה ובספרות הנבואה ובמדרשים, בתלמוד ובפיוט, בחסידות ובקבלה, בהגות תנועת המוסר, ההשכלה והציונות, בשירה וספרות עברית, ובמיטב הספרות וההגות האוניברסאלית. האופקים מתרחבים, האפשרויות לביטוי השבת גדלות, ואנו מקבלים השראה, איש איש על פי אמונתו.

השבת איננה מצווה חמורת סבר שכל החורג ממנה אמור להיענש בשריפת יערותיו ובתיו ובקיפוח חייו עצמם, מידי 'ההשגחה העליונה' הזועמת. זוהי אמנם תפיסת עולם מוכרת, שגם לה יש אחיזה במסורת היהודית, אולם היא בלתי מתקבלת על הדעת ועל הלב של יהודי מודרני, בן זמננו, והיא מובילה לטעמי למסקנות מרושעות ואבסורדיות. בכל אופן היא לא יכולה להיות הגישה היהודית היחידה, ובעניין זה האחריות והיוזמה תלויה בציבור החופשי והלא חרדי לסוגיו. בניסוח פרובוקטיבי הייתי אומר שעליו להפסיק לחיות כ'פרזיט רוחני' במעגלי חייו מהלידה ועד הקדיש, ובתכני חגיו ומועדיו וסמלי זהותו. הוא לא מכיר מספיק את 'ארון הספרים היהודי', ולכן הוא לא בדיאלוג חי ויצרני עם תרבותו ההיסטורית, הלאומית והרוחנית. בדיוק כשם שעל הציבור החרדי להפסיק את הפרזיטיות המקוממת וחוסר היצרנות שלו בתחומי העבודה והפרנסה, השירות בצבא, המחקר המדעי והפיתוח הטכנולוגי, והניתוק מהתרבות הכללית, הומניזם המערבי והדמוקרטיה.

עלינו לעודד בישראל בתי מדרש שיחזקו דימויים ואפשרויות אחרות של השבת, ושל מושגים והיבטים נוספים במסורת ישראל בכלל. עלינו לעודד בתי מדרש של אנשים העובדים לפרנסתם וזכאים גם לשאר רוח והרחבת אופקים ושיח משמעותי, בתי מדרש כדרך יהודית נפלאה ל'חינוך מבוגרים' כלומר לחינוך עצמי מתמשך לאורך כל החיים, לשיח קשוב ולא דוגמטי בינינו לבין חכמי העבר ויצירותיהם הגדולות, ובינינו לבין עצמנו. עלינו לפתוח הרבה בתי מדרש פתוחים כמו 'אלול' לשם מפגש שבועי קבוע ללימוד ושיחה (אני מכנה אותו 'בית מדרש למידה טובה' במשמעות כפולה: מקום ללמידה ולתיקון המידות). מקומות כאלה לא יהיו בשום אופן תחליף לחובת העבודה וההגנה, למחקר אקדמי ויצירה אמנותית, לתרבות כללית ואחריות חברתית, אלא לצידם, בשילוב אורגני איכותי, כמנוע הליבה של זהותנו היהודית ודמותנו המוסרית.

הכותב הוא רכז פדגוגי של בית המדרש אלול

על אש ועל שבת (בעקבות דברי הרב עובדיה יוסף)

נעמה שקד

איך לגעת בעצב החשוף, בשעה שגוף-הארץ-ויושביה שרוף, כווּי, בוער בדליקה האכזרית הזאת. בשעה שתושבי ישראל מבכים את השרפה אשר שרף ה'.

איך להעלות אש אחרת, אש בהירה וחיה, שמתלהטת בשעה שבני אדם יושבים יחד ועוסקים בתורה – כמו שמתארים חז"ל: "והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, והיו ערבים כעיקר נתינתן. וכן עיקר נתינתן מסיני לא באש היו ניתנין?! זהו שכתוב (דברים ד) 'וההר בוער באש'" (מדרש שיר השירים רבה, א, יג). היכולת הזאת לתאר באופן חדש לגמרי את הר סיני הבוער באש, לא כמעמד נורא-הוד המטיל יראה וחרדה אלא כאחוז באש של תשוקה ושמחה, ערבוּת ומתיקות – היא מפִּלאי היצירה של חכמינו, אוהבי התורה ומחדשיה.

איך ללמוד מהם לחדֵש, באומץ ובאהבה?

כן, אנחנו יודעים את דברי התוכחה המרים של הנביא ירמיהו, "ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת... והִצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה" (יז כד). ולצידם גם את נבואת ישעיהו הרוויה ישועה ואור, "אשר ישמרו את שבתותי... ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם... ושִׂמחתים..." (נו), "כי תראה ערום וכִסיתו ומבשרך לא תתעלם, אז יבּקע כשחר אורךָ... אם תשיב משבּת רגלך... וקראת לשבת עֹנג" (נח). ומתוך כל זאת אפשר לשֶבת יחד, דתיים וחילונים ומסורתיים ועוד זרמים ביהדות של ימינו, לשתף ולברר וללמוד: "את שבתותי תשמֹרו" – שבתות הרבה יש ולא צורה אחת של שבת. ללמוד שיש "שומרי שבת" ו"קוראי עונג" בדרכים שונות. לפרושׂ ולפרֵש את שבתותינו זו ליד זו, לנסות לא לפחד, להשתדל לא לדרוך אחד לשני על הרגליים. אפשר לחפש יחד איך להדליק, בחום הלב, להבה שיש בה ערבוּת זה לזה ונתינה ושמחה.

מול האש האיומה והמכלה צריך לומר תפילה לגשמי רצון ברכה ונדבה. להתפלל לאש מגינה ומאירה ומחממת, לכבוד ולמרפא ולנחמה.

עַל כֵּן צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ. לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם, מֵעַי מֵעַי עַל חַלְלֵיהֶם. כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ. כָּאָמוּר 'וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְּתוֹכָהּ'. (מתוך תפילת 'נחם' לתשעה באב)

הכותבת לומדת ומלמדת בבית המדרש אלול בירושלים העוסק השנה בנושא השבת