יום שלישי, 25 במאי 2010

שיר השירים בבית המדרש

מאת נעמה שקד

מה לספר על בית המדרש, על שנה של לימוד שיר השירים? אספר על הטעם המיוחד של שהות והשתקעות בטקסט מכונן אחד – שנפתח ונפרשׂ לטקסטים נוספים ומגוונים שהם גלגוליו בתרבות העברית – וכל אחד מהם יוצר עולם חדש של מושגים ותמונות ומחשבות מתוך אותן מלים.

תחילה לצלול אל השפה העשירה של השירה, המצלולים, הדימויים. לתוך הפסוקים מלאֵי היופי, התשוקה, הכאב, החיפוש והגעגוע של אשה וגבר, תיאורי הגוף, הארץ והטבע.

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק – –
הִכּוּנִי פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת – –
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ – –
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ – –
הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים – –

ולראות אחר כך איך כל זה הופך בידי חז"ל לסיפור היחסים האינטימיים של ישראל והקב"ה, סיפור שיש בו קרבה ומרחק, עבר ועתיד, אהבה ומוות: "עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ – אהבוך עד מות" (ר' עקיבא, מכילתא, פרשת השירה, ג). איך בזכותם המגילה הזו הופכת ל"קודש קודשים" – לב לבּו של התנ"ך, שמשפיע חיוּת ותשוקה לכל שאר ספריו-איבריו.

לראות מה קורה למילות שיר השירים כשהן משתבצות בדף גמרא, למשל:
שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר– זו סנהדרין.
למה נקרא שמה שָׁרְרֵךְ– שהיא יושבת בטיבורו של עולם, אַגַּן– שהיא מגינה על כל העולם כולו, הַסַּהַר– שהיא דומה לסהר.
(בבלי סנהדרין לז ע"א)

האם המלים הללו מוּצָאות מהקשרן ומאבדות כליל את טעמן ועוצמתן, או שאולי להפך, הן מקרינות אור בלתי רגיל על הסוגיה שעוסקת בבית-הדין: כי אם השֹׁרֶר הוא חבל הטבור – הוא מגלה משהו על תפקודו [הראוי] של בי"ד כחלק מגוף אורגני חי, חלק שאחראי על זרימת הדם והחיים. ומיד המשך הפסוק מבצבץ לתוך הסוגיה – "בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" – צובע אותה בצבעי הגוף, השושנה, המיניות – והיא עוברת לדבר על יחסי גברים-נשים, על דם ונידה, על יצר וסייגים.

ומהמדרש להתגלגל אל הזוהר, שפותח את הפסוקים לאיזה מימד אינסופי וסודי ובה-בעת שב ומעצים את האֶרוס שבהם:
אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן – המבקשת להישָקוֹת משיקוי הנחל העמוק, מבוע הנחלים...
שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים – מהם 'עמקים'? כמו שנאמר: (תהלים קל א) 'ממעמקים קראתיך יי'...
בראשונה חבצלת – ירוקה בעלים ירוקים; לאחר מכן שושנה – בשני גוונים, אדום ולבן...
בזמן שמבקשת להזדווג בו במלך נקראת חבצלת. לאחר שדבקה בו במלך באותן נשיקות, נקראת שושנת, מכיון שכתוב: (שיה"ש ה יג) שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים.
(זוהר, ח"ג קז א-ב, בתרגום)

היכולת הפִּלאית המופלאה הזאת לדובב הוויה רגשית, חושנית, שושנית, געגועִית של חבצלת לבנה או ירוקה, שרוצה להישָקות ולִרוות נשיקות ממבוע קדום, נעלם, ממעמקים.
היכולת לדבר על אלהים ועל העולם ועל עצמנו על אהבה.
'יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ' – נשיקה של אהבה מתפשטת לארבע רוחות, וארבע רוחות מתדבקות כאחת,
והן בסוד האמונה, ועולות בארבע אותיות,
והן אותיות שהשם הקדוש תלוי בהן, ועליונים ותחתונים תלויים בהן,
והשבח של שיר השירים תלוי בהן,
ומי הוא? – א'ה'ב'ה'.
והן מרכבה עליונה, והן חברוּת ודבקות ושלמות הכל.
(זוהר ח"ב קמו ע"ב, בתרגום)
ואחרי שאנחנו לומדים: (זוהר ח"א פה ע"א)"כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר דא קב"ה, כֵּן דּוֹדִי דא קב"ה, בְּצִלּוֹ דא קב"ה, חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי... וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי אלין מלין דאורייתא" – אני יכולה במשך ימים לומר לעצמי 'כתפוח, כתפוח, כתפוח', והלב מתמלא מתיקות ושמחה.

---

עכשיו אנחנו שוב כאן, במקום ובזמן – עם השירה העברית החדשה, השיבה לארץ ולטבע ולגוף, לאפשרות לדובב במילות שיר השירים מִנעד עצום של חוויות ורגעים אנושיים; בין אשה לאיש, בין אדם לאדמתו, לאלהיו, לעצמו.
אֶת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אִם אָקוּם וַאֲסוֹבֵב
לֹא אֲבַקֵּשׁ עוֹד. בְּכָל עֵת אֶעֱבֹר מִמֶּנּוּ
וְלֹא אֶמְצָאֶנּוּ. אַרְפֶּה וְלֹא אֹחַז בּוֹ
וּבֵית אִמִּי לֹא אֲבִיאֶנּוּ.
אַךְ לַיְלָה לַיְלָה עַל מִשְׁכָּבִי אֵצֵא
וְאֶרְאֶה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטַּרְתִּי לוֹ בְּיוֹם
שִׂמְחַת הַלֵּב שֶׁלֹּא תֵּעוֹר עוֹד.
וְאֹהֲבֶנּוּ.
(אמיר גלבע, 'אילה אשלח אותך')
 
בד בבד עם הלימוד מוקדשים המפגשים שלקראת סוף השנה – להגשות. למסעות אישיים של חברי בית המדרש בעקבות הלימוד השנתי, שנתגבשו ולבשו צורה: בכתב, בעל-פה, ביצירה, בשלל יוזמות. ה'הגשות' הן בעצם הזמנה לעבודה ולמחויבות, להפנמה – ולתנועה החוצה, מן היחיד אל הקבוצה והעולם. וההזמנה הזו עצמה, התהליך הזה, מניע להתעוררות פנימית ויצירתית.

אני אומרת 'מסעות אישיים' כי ההגשות מביאות קולות אמיצים ומרגשים שמתמודדים עם שאלות חיים מתוך הלימוד, מתוך המפגש העמוק עם המקורות ועם החברותא, מהאופן שבו הלימוד מחיֶה, מעורר, מחדש את חיינו. וככה גם נהיה מסע משותף, גדול, של בית המדרש – "כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ" – בנסיון הזה למשוך חוטים משפתותיו השונות של שיר השירים, לדורותיו ולגווניו, ולרקום יחד משהו חדש.

יום חמישי, 20 במאי 2010

תיקון ליל שבועות בבית המדרש אלול בטור של העיתונאי נדב שרגאי

העיתונאי נדב שרגאי ("ישראל היום") כתב על תיקון ליל שבועות בבית המדרש אלול. הנה הקטע המלא (להגדלה - הקליקו על הקטע):


יום שני, 17 במאי 2010

אמת מדרום תצמח

מאת אבנר דינור

בקהילה הלומדת בבאר שבע אנו עוסקים השנה ב"חיפוש אחר האמת". כמובן נכון יותר לומר שאנחנו עוסקים בסוגיות שונות שהמילה "אמת" מהווה מעיין חוט מקשר המחבר ביניהן ומוביל אותנו. הלימוד הוביל אותנו לעסוק בשאלות פילוסופיות וערכיות כמו האם אנו מסוגלים לסבול את האמת של הזולת? האם ראוי שנעשה זאת ועד איזה גבול? מהם חיים אותנטיים, חיים-אמיתיים? מהו שקר ומתי הוא רצוי, ובעיקר – שאלה נדושה שריחפה לאורך כל הלימוד באוויר אך גם זכתה לכמה תשובות מפתיעות: האם האמת היא אחת או שיש אמיתות רבות.


הקהילה היא קבוצה הלומדת כבר זמן רב יחד, הלימוד הוא בחסותם של אלול ושל "עתיד במידבר" מירוחם, עם תמיכה של הקתדרה על שם בלשנר באוניברסיטת בן גוריון. הלומדים ברובם מבוגרים המתעניינים מאוד בהגות יהודית וכבר רכשו לא מעט ידע ומיומנות במהלך לימודם בקבוצה וגם במקומות אחרים. בכל סוגיה שדנו בה קראנו מקורות יהודיים התורמים להבנתה, אך שאלת האמת בדרך כלל מיקדה את תשומת הלב בשאלות פילוסופיות, לעיתים, למורת רוחם של חלק מהלומדים שמגיעים בעיקר לשם לימוד כתבים יהודיים.

עכשיו, כשאנחנו לקראת סוף השנה, אנחנו עוסקים בשאלה האם הכתוב במקרא משקף אמת, ואם כן, איזה סוג של אמת. בין היתר דנו בוויכוח בין הארכיאולוגים על מלכות בית דויד ועל תקופת כיבוש הארץ. ראינו את הטענות של ארכיאולוגים שלפיהם מלכויות דויד ושלמה היו מלכויות מקומיות קטנות, וניסינו לבחון באיזו מידה "עובדות ארכיאולוגיות" אלה משפיעות על הדרך שבה אנו רואים את "ספר-הספרים". כמובן קראנו את דבריו המפורסמים של אחד- העם על "אמת היסטורית" שהיא לדעתו גדולה וחשובה יותר מ"אמת ארכיאולוגית". אחד-העם ודאי צודק. אין זה באמת משנה עבורנו אם משה היה או לא היה? מה שמשנה הרבה יותר היא העובדה שמשה תופש מקום מרכזי בהגות ובתרבות המערבית ולכן גם אם מעולם לא התקיים (כלומר הוא לא היה מעולם חלק מ"האמת הארכיאולוגית"), משה שינה את פניה של ההיסטוריה.

אפשר היה לפתור את הדיון בכך ולומר שאותנו מעניינת רק האמת ההיסטורית וכל השאר אינו אלא בלבול-מוח אקדמי. ובכל זאת האין המידע הארכיאולוגי המגיע לידיעתנו במאה האחרונה משנה במשהו גם את האמת ההיסטורית? האין השפעה לאמת הארכיאולוגית, המדעית, האקדמית, על תפישת האמת העממית?

זאת ועוד, האם התיאור המקראי של המאורעות, תיאור דתי, מיתי, מאפשר לנו להתחבר אל התיאור? להבין אותו, להתרגש ממנו, לשמוח בקריאתו, להזדהות איתו? לעיתים קרובות נידמה שהתיאור במקרא הוא כל כך מיתי עד שקורא ביקורתי בן זמננו לא מסוגל כלל להזדהות, לא עם דמות, לא עם אמירה, ודאי שלא להזדהות עם "עם ישראל" כפי שהוא מוצג בנרטיב המקראי. בעניין זה מציעה לעיתים הספרות המודרנית תשובה מעניינת. יפים למשל דבריה של שולמית הר-אבן על יציאת מצרים, דברים שקראנו באחד המפגשים האחרונים של הקהילה הלומדת:

יצאו כל הזמן. אחד מעיר, שנים ממשפחה, נמלטים ממחוזות המיושבים של ארץ מצרים, ומתחברים אל אלה שיצאו לפניהם. לא הלכו רחוק: עד נאת-מדבר קרובה, עד נקיק שיש בו מעין. ביקשו לשים את החול בינם לבין ארץ מצרים, מרחק בינן לבין שועיה ופקידיה. לא יותר מכך. לא היו להם מנהיגים. אולי גם מינהגים לא היו. ישבו בנאות שלהם, חיו חיי עוני מרוד, נמוך, שדוף-שמש, עטו שחור בלוי, שרקו לעדרים, רזים ושחורים כמותם, והתפרנסו הרבה על השוד ... איש לא השיב אותם. נידחים, קראו להם בבוז, אובדים. איש כי בא ואמר: עברי אובד אבי – גם העני שבעבדים, גם שכיר היום הנמוך ביותר, לא היה נותן לו את ביתו לאשה. אבל הם לא באו כמעט. מי שיצא, לא חזר. החול הפריד הפרדה גמורה בינם לבין היושבים על רצועת האדמה המושקית, זו שיש בה תעלות ושקיות, מחזורים ועונות, עבדים ואדונים, גבול וגדר, וסדרו של עול סובב בה יום-יום לאט עם סוב התאו המסובב את הגלגל ... פעם אחת בא משה ... חזותו של משה הפתיעה יותר משהרשימה. אמר עליו שהרג איש מצרי; שנס על נפשו דרך המדבר רחוק מאוד, עד ארץ האבות הרחוקה, ולא השיגוהו, ואחר כך חזר. היו שאמרו כי שני לבבות היו בתוכו, לב איש מצרי ולב איש עברי, ואת לב המצרי שבתוכו הכה והרג שלא ישאר לו זכר.

שולמית הר-אבן, "שונא הניסים",
בתוך: צמאון – שלישיית המדבר, עמ' 9 – 16.

הר-אבן אינה חוקרת ותוהה מה באמת קרה ואייך התעצב הטקסט המקראי. היא מעוניינת להשאיר את הסיפור כסיפור, אך להציג אותו מנוקה מהמימד הניסי, מנוקה מכל זכר של אלוהים.

התוצאה היא תיאור של אותם המאורעות שבכל שנה אנחנו מתחייבים לספר עליהם לבנותינו כאילו קרו לנו ממש, אבל תיאור הרבה פחות דרמטי, הרבה פחות מיתי, הרבה יותר טבעי ואנושי וגם יותר טרגי - פחות משה, יותר מדבר סיני. לחלק מאיתנו פותח התיאור של הר-אבן אפשרות שלא היתה שם קודם לכן – אולי עכשיו נוכל סוף-סוף להזדהות עם אותם ניצולים-סחופים שנפלטו לאט-לאט ממצרים אל המדבר – אל מחוז ההולדת ה"אמיתי" של עם-ישראל - אל המדבר שממנו מעולם לא יצאנו – וטוב שלא יצאנו, לפחות עבור לומדי-מדבר אי-שם בבאר שבע.

  • הכותב הוא מנחה אלול (בשיתוף עתיד במדבר) בקהילת באר שבע

יום ראשון, 16 במאי 2010

חרבות ועלבונות - מדוע נפגע ר' יוחנן?

מאת שלומי פרלמוטר

שלומי יקר,
למדנו היום את סיפור רבי יוחנן וריש לקיש. הצלחנו, אני מרגישה, לשוחח יפה על משמעויות של הסכין והאש והמים. והטרנספורמציה במים, ונשיות וגבריות וכל מה שצריך. מה שכן, נותרה שאלה חזקה שהרגשתי שלא ענינו עליה תשובות באותה עוצמה- מה יש לרבי יוחנן כל כך להיעלב? כל כך להתעצבן? ריש לקיש קיבל העלבה הרבה יותר חמורה בכך שרבי יוחנן הזכיר לו את ימיו כשודד והתייחס אליו כרבי של שודדים. מה יש לרבי יוחנן כל כך לכעוס, לגרום למותו של ריש לקיש, להתעלם מתחנוני אחותו ? 


אשמח לשמוע את המחשבות שלך בעניין. 
שירה

"פעם אחת היה ר' יוחנן רוחץ בירדן. ראהו ריש לקיש וקפץ אחריו לתוך הירדן. 
אמר לו ר' יוחנן: כוחך לתורה. אמר לו: יופיך לנשים. אמר לו ר' יוחנן: אם תחזור בך אתן לך את אחותי שהיא יפה ממני. קיבל עליו. ביקש לחזור ולהביא כליו - ולא יכול לחזור. הקריא והשנה לו ונעשה אדם גדול. 


פעם אחת נחלקו חכמים בבית המדרש: הסיף והסכין והפגיון והרומח ומגל היד ומגל הקציר - מאימתי מקבלים טומאה? - משעת גמר מלאכתם. ומאימתי גמר מלאכתם? ר' יוחנן אמר: משיצרפם בכבשן, וריש לקיש אמר: משיצחצחם במים. אמר לו ר' יוחנן לריש לקיש: ליסטים בליסטיותו יודע. אמר ריש לקיש: ומה הועלת לי? שם קראו לי "רבי" וכאן קוראים לי "רב". אמר לו: הועלתי לך, שקרבתיך תחת כנפי השכינה. חלשה דעתו של ר' יוחנן וחלה ריש לקיש. באה אשתו של ריש לקיש ובכתה, אמרה לו: עשה בשביל בני!… אמר לה: "עזבה יתומיך אני אחיה". - עשה בשביל אלמנותי!… אמר לה: "ואלמנותיך עלי תבטחו". ומת רבי שמעון בן לקיש. היה רבי יוחנן מצטער אחריו הרבה..."

(בבלי בבא מציעא, דף פ"ד ע"א)


שירה, שלום וברכה
מה אני אגיד לך? רק את ההבנה שלי. אני תולה את העניין בבעיה רגשית-רוחנית: נראה לי שרבי יוחנן הגיב בכעס יתר, ככל מי שנוטה להקצין ביקורת על האחר כשהוא מרגיש שהאחר מציב לו סטנדרט מוסרי שאיננו עומד בו, ואז זה מרגיז, גורם קינאה נסתרת ובהמשך... תגובה מהופכת של האשמה נגדית ! (זה בעיני אחד ההסברים העמוקים לאנטישמיות, כולל אנטי-ישראל בימינו). ה'מראה' שמופנית כלפיך מעלה בך עלבון ובושה והשפלה מדימוי לא מחמיא שלך שנחשף ברבים, או אפילו נחשף רק לך בפני עצמך, ולחברך.

אז ר' יוחנן כועס ונהיה תוקפן, אין ספק, וזה כנראה בגלל שתחושת העליונות והשלמות המוסרית שלו נפגעה. הוא מודע לפתע לכך שהוא פגע בריש לקיש, כנראה בגלל התחרות הסמויה איתו, והדבר בלתי נסבל מבחינתו כי הרי הוא המורה המוסרי והחכם ואיש הרוח הגדול שהביאו תחת כנפי התורה. כיוון שאין לו כלים של ענווה ומשחקיות וקלות מבורכת (אולי חסרה לו 'דעתן קלה' של נשים) שיאפשרו לו להכיל את עצמו גם במצב כזה, הוא כועס. מסכן, לא קרא את תורה רפ'ב של רבי נחמן על מבט של חסד וליקוט הנקודות הטובות, גם כלפי אחרים וגם כלפי עצמך. בהתחלה הוא 'משליך החוצה' וכועס על ריש לקיש שבלי להתכוון אפילו 'גילה את ערוותו', את נקודת החולשה המאוימת והתחרותית של ר' יוחנן, ואחר כך הוא כועס על עצמו שכל כך כעס... ובשני המקרים זה לגמרי מוגזם ותוקפני. יש כאן משהו שמזכיר את הפתגם 'לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז' (שמופיע בסיפור החז"לי על 'האיש המכוער'). אפשר לזכור בהקשר הזה עוד מאמר תלמודי על צמד החכמים שלנו: "אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בר יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה (...) אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מילא שחוק פיו בעולם הזה מששמעה מר' יוחנן רבו (ברכות לא ע"א). האם אין לעמדה הנחרצת הזאת נגד צחוק חלק באחריות להידרדרות שקרתה לחכמים? זה מזכיר לי את 'שם הורד' של אומברטו אקו, שבו הנזירים הנוצרים מנסים להסתיר ככל יכולתם את העותק הנדיר של אריסטו 'על הקומדיה', כי הוא מטען נפץ מסוכן מדי לרצינות התהומית שבה הם מתייחסים לאמונותיהם הסכולאסטיות ולעצמם בכלל. בקיצור, קחו את עצמכם בפרופורציות, חברים! ואין מועיל יותר לשם כך מחיוך, מצחוק בריא, מכל מיני צורות של התייחסות בריאה לחיים ולעצמנו, למרות שזה נראה לכם קליל מדי ולא רציני.

נראה לי שהתגובה של ר' יוחנן מובנת פסיכולוגית, גם אם לא ברורה הפרשנות והמוטיבציה האפשרית למשפט המפתח שיוצא מפיו: "ליסטים בליסטיותו ידע" (כלומר, שודד מבין בענייני שוד וסכינים) - האם זה משפט תמים שנאמר בהיסח הדעת, או משפט משפיל ותוקפני במודע ולכתחילה, או בכלל משפט של חברות קרובה והתבדחות משותפת, או אולי אפילו משפט הערכה לחכמת החיים וניסיון החיים העשיר של ריש לקיש! מה שברור הוא שתגובתו הקשה של ריש לקיש ועלבונו עירערו לגמרי את ר' יוחנן. על זה נאמר: חכמים היזהרו בדבריכם. אבל הייתי מוסיף: חכמים, החכמה החשובה ביותר היא לשמור על אגו גמיש ולא מנופח, על ענווה אמיתית, מה שמאפשר להימנע מהמתח המוליד פגיעות הדדיות ורגשות כאלה, או לפחות לברר סיטואציות כאלה כאשר הן קורות, ממקום נינוח ופתוח יותר, מאוורר ולא מאוים, ממקום של ענווה ורדיפת שלום, לפתור אי הבנות או קשיים בדיאלוג בלי לשבור את כל הכלים, טהורים או טמאים, ובלי סכינים...

המסקנה הזאת נכונה ואוניברסאלית בין אם העלבון של ריש לקיש מוצדק, ובין אם הוא נובע בעצמו מחומרה יתירה וחוסר חוש הומור, או נובע ממיצג של 'פגיעות' מניפולטיבית, או ממש טעות שלו בהבנת הכוונה של ר' יוחנן. את שאלת אמנם על הקומפלקס הרגשי של ר' יוחנן, אבל גם ריש לקיש לא פטור מבחינה ביקורתית. ואולי מותר לי להוסיף שזה נכון לגבי כולנו, וזה אולי אחד התפקידים המשמעותיים ביותר של למידה בבית מדרש, כמקום להתפתחות של מודעות עצמית ושיפור המידות שלנו, ולא רק אינטלקט מושחז ויכולת 'פיצוח' של סוגיות מורכבות. אני מציע לקרוא לזה 'בית מדרש למידה טובה' במשמעות הכפולה, של מידה ולמידה, וההתפתחות המאוזנת של שני הענפים האלה במקביל חשובה גם באלול: 'והאמת והשלום אהבו' (זכריה).

את מכירה את 'מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו בעירנו' של עגנון? גם 'הלהבה והברוש' של זלדה, וגם אלתרמן ואחרים כותבים על מפגשי אי הבנה ועלבון הדדי והתנצחות כאלה. במובן מסויים כל ספרי הז'אנר על "ההבל שבמלחמה" מנסים לגעת גם הם באותה דינאמיקה הרסנית: אוזו ומוזו מכפר קקרוזו וד"ר סוס בספר דומה על הקרב על החמאה, וכדומה. לפי דעתי חשוב מאוד להיות מודעים בחיינו לדינאמיקה הפנימית של מחלוקת וויכוח שמניע אותם איום על הדימוי העצמי ואז 'התקפה מונעת', בבחינת 'ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה', ואז הגנה התקפית מקבילה, וחוזר חלילה באסקלציה. יש שיר נחמד של יהודה אטלס שלדעתי תפס את השור הזה בקרניו: יותר משאני פוחד / מכל הגדולים והחזקים ביחד / אני פוחד מקטנים וחלשים / שמרביצים מרוב פחד.

ואולי כאן גם סוד עמוק ליחסי ישראלים ופלסטינים, דתיים וחילוניים, ימין ושמאל... כל אחד שמרגיש את עצמו מאוים, מאוים פיזית או אפילו רק בדימוי הציבורי ובשמו הטוב, תוקף ומשפיל את האחר, שכמובן מרגיש אז בעצמו מאוים, ושוב...ואני מדגיש את הפחד מהרס הדימוי העצמי של טוהר ועליונות מוסרית, פחד שמוליד שחצנות ותוקפנות וחוסר ביקורת עצמית וצדקנות אטומה. זהו, עד כאן לשאלתך...

להתראות וכל טוב, משלומי
  • הכותב הוא יועץ התוכן של בית המדרש אלול

יום ראשון, 2 במאי 2010

למה לו לאלול בלוג?

מאת רני יבין

למה לו לאלול בלוג עכשיו ובכלל, למה כדאי לו לבית מדרש שיהיה לו בלוג?

ובכן, אלול הוא בית מדרש הדוגל בחידושים כמו שכבר אמר רבי יהושע לתלמידיו "אין לך בית מדרש ללא חידוש" (חגיגה ג'.). אנו מחדשים בלימוד, מחדשים טקסטים ומחדשים מדיומים שונים בהם הטקסטים באים לידי ביטוי. כמחדשי השפה היהודית העתיקה והתרבות אנו מעוניינים להתחדש לא רק בתחום התוכן אלא גם בטכנולוגיה. כזו שתרחיב ותחשוף את קהל הלומדים, המגיבים ו'המשוחחים' על מקורות ישראל בראי האקטואליה ובכלל.

השיח בבלוג לא תמיד טעון בדיקה דיוק וזהירות כמו השיח האישי המעמיק בתוך בית המדרש אולם הוא מיידי, מהיר, פתוח לכל וספונטאני. דווקא בזה יש יופי ויש הזמנה להגיב ל'הציץ' ולהיות שותפים ללימוד, לעשייה ואף ליצירה.

אנו באלול מזמינים אתכם הקוראים-גולשים להיכנס לבלוג, להגיב לכתוב בו, לשאול, להציע, להתלבט על נושאי לימוד, על סוגיות מהחיים הציבוריים והאישיים, לפרוס את תפיסת עולמכם בתחומים של זהות יהודית, ערכים, תרבות וחינוך יהודי.

אלול בכל מסגרות הפעילות שלו מעוניין להרחיב את השיח הערכי, את השימוש במקורות יהודיים בדרך עכשווית , להקל על הנגישות למקורות יהודיים, לעודד את הדיאלוג בין יהודים בארץ ובעולם השייכים לזרמים שונים, כל זאת במטרה לבסס שפה יהודית ותקשורת טובה שנראים עכשוויים ומעסיקים את החברה בישראל ואת הציבור היהודי בעולם.
  • הכותבת היא מנכ"לית אלול