יום שני, 13 בדצמבר 2010

קדושת השבת וקדושת ימי המעשה – רשמים מבית מדרש ישראלי פתוח


שלומי פרלמוטר

שלומי פרלמוטר
"אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת" – כך הגיב על שריפת הענק הקטלנית מנהיג ש"ס הרב עובדיה יוסף, שנציגו ועושה דברו בממשלה הוא שר הפנים אלי ישי, האחראי על שירותי הכבאות של ישראל. כאשר מקשיבים לדברים אלה עולה על הדעת שנכון יותר לומר: אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ, ט), חילול ערך העבודה והאחריות האמיתית והיומיומית למערכות שירות וביטחון לאומיות קריטיות שהופקדו בידיך כנאמן הציבור.

האחריות המעשית מאוד, ששה ימים בשבוע, לשקוד על מוכנותן ותפקודן, לעסוק בזה בדאגה וברצינות, ללמוד ולהשוות את מוכנותנו לעומת מקומות אחרים בעולם, לקרוא וללמוד כל הזמן חוות דעת מקצועיות על אפשרויות שיפור טכנולוגי וארגוני של אמצעי ההצלה הללו, להיות במצב 'היכון' קבוע לבדיקת תקלות אפשריות, לחשוב ולהתכונן לתרחישים שונים, להיות טרוד ומודע לתחזיות קצה שעלולות להתממש ולסכן את האזרחים - זוהי העבודה היומיומית הנדרשת מנציגי הציבור האחראיים. היא קודמת מוסרית והגיונית כאחד לדיבורים על יום המנוחה השבועי, על קדושת השבת. אסון שריפה מסדר גודל כזה מעיד על הזנחה וחוסר תשומת לב לדברים שלהם הקדימות הראשונה של 'פיקוח נפש'.

אם מצוות 'פיקוח נפש' דוחה שבת, על אחת כמה וכמה היא דוחה מנוחה שאיננה במקומה בימי העבודה, בששת הימים המוקדשים לתיקון עולם ויישובו, בדחילו ורחימו. על כך נאמר: 'קשוט עצמך תחילה'. ואם אפשר להוסיף, מנוחה שאינה במקומה וחיי בטלה על חשבון הציבור הכללי מאפיינים קבוצות גדלות והולכות בחברה הישראלית, ודי לחכם ברמיזה.

אבל מעבר לשאלה על צביונם של 'ימי העבודה', הדברים של הרב עובדיה יוסף על 'חילול השבת' נוגעים לעניין משמעותי נוסף, והוא צביון השבת עצמה. כמי שלומד השנה על נושא 'השבת' בבית מדרש ישראלי פתוח המשותף לדתיים וחילוניים, בית מדרש 'אלול' בירושלים, אני סבור שיש דרכים רבות להבין ולחיות את השבת ואת משמעותה בימינו. לא רק דרך אחת של 'שמירת שבת' בנוסח האורתודוכסי ההלכתי, שכל חריגה ממנה היא בגדר 'חילול שבת' נורא שעונשו בצידו. בבית המדרש הפתוח שלנו, דרך הלימוד המשותף של מקורות ישראל, אנו רואים את עושר האפשרויות לבטא את הערכים הנפלאים וההומאניים והאור שביסוד השבת. ברוב המקורות היהודיים על השבת אנו פוגשים את ערכי החירות מהשעבוד והחתירה לשוויון וכבוד לחיים, את הרגישות לזכותו של כל אדם ולו העני ביותר למימד של אנושיות אמיתית, 'לטעם גן עדן' ולו ליום אחד בשבוע.

היום הזה מאפשר מגוון של ביטויים ל'עונג שבת' ולמנוחה אמיתית הממלאת ומטעינה את הנפש (כאמור 'וביום השביעי שבת, וינפש'), ואנו מוזמנים לחוות בו את קשת האפשרויות של ההתרחבות הפנימית, הלימוד, התפילה, הטיול, השיחה, הבילוי, את המפגש המשפחתי והחברי, את השיבה לטבעיות, למפגש עם עצמנו, את שאר הרוח ומנוחת הנפש והשמחה של החיים ללא לחץ וטרדות החומר והיומיום, את מימדי הקדושה שכל אחד היה רוצה להרגיש בחייו, בדרכו ועל פי בחירתו. אפשרויות ונקודות אחיזה אנו מגלים בניסוחים הלכתיים או אגדיים וסיפורים מגוונים ומלאי יופי בתורה ובספרות הנבואה ובמדרשים, בתלמוד ובפיוט, בחסידות ובקבלה, בהגות תנועת המוסר, ההשכלה והציונות, בשירה וספרות עברית, ובמיטב הספרות וההגות האוניברסאלית. האופקים מתרחבים, האפשרויות לביטוי השבת גדלות, ואנו מקבלים השראה, איש איש על פי אמונתו.

השבת איננה מצווה חמורת סבר שכל החורג ממנה אמור להיענש בשריפת יערותיו ובתיו ובקיפוח חייו עצמם, מידי 'ההשגחה העליונה' הזועמת. זוהי אמנם תפיסת עולם מוכרת, שגם לה יש אחיזה במסורת היהודית, אולם היא בלתי מתקבלת על הדעת ועל הלב של יהודי מודרני, בן זמננו, והיא מובילה לטעמי למסקנות מרושעות ואבסורדיות. בכל אופן היא לא יכולה להיות הגישה היהודית היחידה, ובעניין זה האחריות והיוזמה תלויה בציבור החופשי והלא חרדי לסוגיו. בניסוח פרובוקטיבי הייתי אומר שעליו להפסיק לחיות כ'פרזיט רוחני' במעגלי חייו מהלידה ועד הקדיש, ובתכני חגיו ומועדיו וסמלי זהותו. הוא לא מכיר מספיק את 'ארון הספרים היהודי', ולכן הוא לא בדיאלוג חי ויצרני עם תרבותו ההיסטורית, הלאומית והרוחנית. בדיוק כשם שעל הציבור החרדי להפסיק את הפרזיטיות המקוממת וחוסר היצרנות שלו בתחומי העבודה והפרנסה, השירות בצבא, המחקר המדעי והפיתוח הטכנולוגי, והניתוק מהתרבות הכללית, הומניזם המערבי והדמוקרטיה.

עלינו לעודד בישראל בתי מדרש שיחזקו דימויים ואפשרויות אחרות של השבת, ושל מושגים והיבטים נוספים במסורת ישראל בכלל. עלינו לעודד בתי מדרש של אנשים העובדים לפרנסתם וזכאים גם לשאר רוח והרחבת אופקים ושיח משמעותי, בתי מדרש כדרך יהודית נפלאה ל'חינוך מבוגרים' כלומר לחינוך עצמי מתמשך לאורך כל החיים, לשיח קשוב ולא דוגמטי בינינו לבין חכמי העבר ויצירותיהם הגדולות, ובינינו לבין עצמנו. עלינו לפתוח הרבה בתי מדרש פתוחים כמו 'אלול' לשם מפגש שבועי קבוע ללימוד ושיחה (אני מכנה אותו 'בית מדרש למידה טובה' במשמעות כפולה: מקום ללמידה ולתיקון המידות). מקומות כאלה לא יהיו בשום אופן תחליף לחובת העבודה וההגנה, למחקר אקדמי ויצירה אמנותית, לתרבות כללית ואחריות חברתית, אלא לצידם, בשילוב אורגני איכותי, כמנוע הליבה של זהותנו היהודית ודמותנו המוסרית.

הכותב הוא רכז פדגוגי של בית המדרש אלול

יום שני, 6 בדצמבר 2010

על אש ועל שבת (בעקבות דברי הרב עובדיה יוסף)

נעמה שקד

איך לגעת בעצב החשוף, בשעה שגוף-הארץ-ויושביה שרוף, כווּי, בוער בדליקה האכזרית הזאת. בשעה שתושבי ישראל מבכים את השרפה אשר שרף ה'.

איך להעלות אש אחרת, אש בהירה וחיה, שמתלהטת בשעה שבני אדם יושבים יחד ועוסקים בתורה – כמו שמתארים חז"ל: "והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, והיו ערבים כעיקר נתינתן. וכן עיקר נתינתן מסיני לא באש היו ניתנין?! זהו שכתוב (דברים ד) 'וההר בוער באש'" (מדרש שיר השירים רבה, א, יג). היכולת הזאת לתאר באופן חדש לגמרי את הר סיני הבוער באש, לא כמעמד נורא-הוד המטיל יראה וחרדה אלא כאחוז באש של תשוקה ושמחה, ערבוּת ומתיקות – היא מפִּלאי היצירה של חכמינו, אוהבי התורה ומחדשיה.

איך ללמוד מהם לחדֵש, באומץ ובאהבה?

כן, אנחנו יודעים את דברי התוכחה המרים של הנביא ירמיהו, "ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת... והִצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה" (יז כד). ולצידם גם את נבואת ישעיהו הרוויה ישועה ואור, "אשר ישמרו את שבתותי... ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם... ושִׂמחתים..." (נו), "כי תראה ערום וכִסיתו ומבשרך לא תתעלם, אז יבּקע כשחר אורךָ... אם תשיב משבּת רגלך... וקראת לשבת עֹנג" (נח). ומתוך כל זאת אפשר לשֶבת יחד, דתיים וחילונים ומסורתיים ועוד זרמים ביהדות של ימינו, לשתף ולברר וללמוד: "את שבתותי תשמֹרו" – שבתות הרבה יש ולא צורה אחת של שבת. ללמוד שיש "שומרי שבת" ו"קוראי עונג" בדרכים שונות. לפרושׂ ולפרֵש את שבתותינו זו ליד זו, לנסות לא לפחד, להשתדל לא לדרוך אחד לשני על הרגליים. אפשר לחפש יחד איך להדליק, בחום הלב, להבה שיש בה ערבוּת זה לזה ונתינה ושמחה.

מול האש האיומה והמכלה צריך לומר תפילה לגשמי רצון ברכה ונדבה. להתפלל לאש מגינה ומאירה ומחממת, לכבוד ולמרפא ולנחמה.

עַל כֵּן צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ. לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם, מֵעַי מֵעַי עַל חַלְלֵיהֶם. כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ. כָּאָמוּר 'וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְּתוֹכָהּ'. (מתוך תפילת 'נחם' לתשעה באב)

הכותבת לומדת ומלמדת בבית המדרש אלול בירושלים העוסק השנה בנושא השבת

יום שבת, 4 בדצמבר 2010

תנוכה תשע"א: נס לא קרה לנו - פך שמן לא מצאנו

שלומי פרלמוטר

'הנס של הלב האמיץ' או 'נס לא קרה לנו' ? על סתירה לוגו-פואטית בשיר חנוכה

את השיר "הנס של הלב האמיץ" חיבר בראשית שנות השלושים אהרון זאב, שהיה קצין חינוך ראשי הראשון של צה"ל, כאשר היה מורה בבית-החינוך של זרם העובדים. השיר הולחן ע"י מוטי זעירא בהשמטת הבית הראשון המובא להלן, וידוע לכל בשמו 'אנו נושאים לפידים'. אני רוצה להתבונן במה שנראה כסתירה כפולה: בין השיר המודרני לבין הברכה המסורתית, ובתוך השיר עצמו.

הנס של הלב האמיץ / אהרון זאב

הנרות הללו אנו מדליקים
על הניסים ועל הנפלאות
שבימים ההם ובזמן הזה.
ניסים ונפלאות
שנעשו בידי אנוש-

הנס של הלב האמיץ,
הפלא של רוח האדם,
זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות,
הֶאדירה דלים, חיזקה מועטים
ותיתן להם ניצחון.

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר -
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא !

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנו.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינו,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינו.

נֵס לֹא קָרָה לָנו -
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנו.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם -
וַיְּהִי אוֹר !

סתירה: בלימוד לחנוכה מביאים לעיתים את הניגוד בין השיר הציוני-חלוצי הזה של זאב ובין ברכת 'על הניסים' המסורתית שאומרים בהדלקת הנרות: "הנרות הללו אנו מדליקים על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, על ידי כוהניך הקדושים. וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, כדי להודות ולהלל לשמך הגדול על ניסיך ועל נפלאותיך ועל ישועתך". בסתירה מכוונת וגלויה השיר מתריס, בנימה אקטואלית: 'נס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו'.

אין סתירה: לכאורה, זאב מדבר על דורנו אנו ולא על החשמונאים, ולכן אין כאן שום סתירה ישירה לתודעת הנס הדתית. בדיוק כמו שאנשי חז"ל יכלו לומר שפסקה הנבואה בזמנם, מבלי להכחיש או להטיל בספק את קיומה של נבואה בזמן המקרא.
סתירה: אולם עושה רושם שהמשורר חותר בכל זאת לאמירה 'נטורליסטית' כוללת על מהותו של הנס, בימים ההם ובזמן הזה. הוא משמיע לנו שניסים לא 'קורים', ניסים לא 'מתרחשים' בהוראת ההשגחה העליונה, בהתערבות אלוהית שמעל ומחוץ לסדרי הטבע. אם זאת כוונתו, הרי יש בכך באמת ניגוד עמוק לתמונת העולם ולאמונה היהודית המסורתית.

סתירה פנימית: אולם כשקוראים את השיר המקורי כולו, לרבות הבית הראשון שלא הולחן ולכן מוכר פחות, מפתיע לגלות שהניגוד קיים גם בתוך השיר עצמו! הבית הראשון פותח ממש בנוסח מקוצר של התפילה המסורתית: "הנרות הללו אנו מדליקים על הניסים ועל הנפלאות שבימים ההם ובזמן הזה". האם אין ניגוד בולט יותר מזה לאמירה בהמשך השיר "נס לא קרה לנו"?

אין סתירה: בתוך השיר יש דרך לישב את הסתירה בנוסח הומניסטי-חילוני. מהם הניסים והנפלאות בעיני המשורר? "ניסים ונפלאות שנעשו בידי אנוש- הנס של הלב האמיץ, הפלא של רוח האדם". הניסים בחיי האומה אינם אלא חריגות מופלאות מהצפוי, ממהלך הדברים המורגל והטבעי, חריגות הנעשות על ידי בני אנוש מופתיים, במאמץ אידיאליסטי עילאי של גיבורים נאמנים, גיבורי רוח ומוסר עם כישרון מעשה. לא אלוהים אם כן, אלא הם עצמם מביאים 'ניסים', מביאים את 'האור' במעשיהם. כזה הוא למשל 'הנס הציוני'.

אין סתירה: הסתירה שבתוך השיר התבררה כסתירה לכאורה, מכיוון שהשימוש בביטוי נס היה רב משמעי. בחלק הראשון הוא תורגם במפורש ל'נס שנעשה בידי בני אנוש', ואילו בחלק השני של השיר כאשר נאמר 'נס לא קרה לנו', הנס נתפס במשמעותו האמונית המקורית, כהתערבות טרנסנדנטית של ההשגחה העליונה.

סתירה? אולם השאלה הגדולה והמעניינת היא: האם אפשר לפשר באופן כלשהו בין המסר הזה לבין האמונה המסורתית המתבטאת בתפילה, 'בהודיה והלל לשמך הגדול', בניסים מידי אלוהים? האם יש אפשרות לתת פירוש נטורליסטי והומניסטי למושגי ה'נס' של המסורת היהודית, או שאלה פשוט שתי השקפות מנוגדות? נשים לב למשל שכבר בתפילת 'על הניסים' נאמר "על הניסים... שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, על ידי כוהניך הגדולים". אז מי עשה את הנס – אלוהים, או כוהניו הגדולים, או שניהם? האם יש כאן הכרעה טרמינולוגית ותו לא, הכרעה על שימוש רב משמעי במילים שלא משנה מהותית את הבנת המציאות? האם אפשר לומר בפשטות שהחלוצים ואנשי המוסר האידיאליסטים של הציונות החילונית הם 'המוציאים לפועל' של 'הנס האלוהי', ואין הם שונים בכך בשום פנים ואופן מהכוהנים או מדמויות חז"ל בעבר? ואם נאמר שהם מימשו בחייהם 'נס', בלי להוסיף לו את המילה 'אלוהי', האם זה משנה?

אלה שאלות משמעותיות במיוחד למפגש השפות והאמונות ולדיאלוג המתנהל בבתי המדרש ובקהילות הלומדות של 'אלול', דיאלוג בינינו לבין המקורות, ובינינו לבין עצמנו. איך נדע לזהות נס ולקרוא לו בשם? וכיצד ראוי להשתמש בשפה, האם בנוסח מרחיב וגמיש ואף מעורפל, או דווקא קבוע ובהיר וחד משמעי יותר, כדי שנדע בכלל על מה אנחנו מדברים ונוכל להתייחס ולהעריך השקפות ונורמות עם משמעות מוסכמת? מהי קדושה? מהי אמונה? מהי תורה? מהו חילוני? מהו דתי? מיהי אלוהים? איך מזהים נבואה ו'השראה אלוהית'?

על כל אלה, בהמשך.

יום שני, 15 בנובמבר 2010

דמות הקומיקס "בבא" קמה לחיים בקהילת אלול במצפה רמון


מאת אילנית יהודה, מנחת קהילת אלול במצפה רמון

כיצד ניתן לרענן את הפנייה למקורות בדרך שאינה שגרתית? כיצד ניתן להעצים את החוויה מן המפגש? כיצד ניתן לפנות לקהלי יעד שונים? כיצד ניתן לשלב אלמנטים של הומור? שאלות אלו ואחרות, אין ספק בידי, מעסיקות כל מנחה של בית המדרש. אני שמחה לומר שעלה בידנו להשיג את המטרות הללו (ואחרות) בערב אישי ויוצא דופן שבו התארח המאייר שי צ'רקה במצפה רמון.

שי צ'רקה הוא אמן קומיקס פורה, שיצר דמות לא יוצלחית, העונה לשם "בבא" ושתל אותה אי שם בתקופת המשנה. בערב זה חשנו שתקופת המשנה מעולם לא היתה קרובה אלינו יותר ושדמותו של "בבא" שעמדה בלב הדיון היא מקור להזדהות, קרוב לבבות ויצירת אמפטיה בכל זמן ומקום.

הערב הפגיש בין דתיים לחילוניים ובין הורים לילדים (מכיתה ד' ומעלה) שהצטרפו לראשונה למעגל פעילותינו. בחרנו בילדים בוגרים על מנת לאפשר שיח בעל עומק מול המתארח ומול ההורים שהיו פעילים בהובלת השיחה. ניתן לומר שהחלטה זו גרמה לכך שהערב אפשר לנוכחים, ללא תלות בגילם, לפתוח צוהר משמעותי לשפתו המרתקת וחוצת הגבולות של האיור.

הפרשנות שיוצרת עבודתו של צ'רקה (שאייר און-ליין, מהלך כל המפגש) למקורות גרמה לקהל להיכנס לעולמם של תורה ומדרש מזווית משעשעת מצד אחד, אמנותית מצד שני, הפתוחה תמיד לדיאלוג. הערב זכה להצלחה רבה ומילות תודה והוקרה נשמעות ממגוון הקשת הקהילתית של היישוב.

ברצוני לציין כי אנו מקיימים ערבים מסוג זה באופן רציף החל משנת תש"ע. בית המדרש פועל במתכונת של אירועים קהילתיים הפתוחים לקהל הרחב – במצפה רמון וביישובי הסביבה. אירועים אלו מאפשרים הרחבה של מעגל הנהנים מן הפעלות האלולית, מזמנים מפגש בין עולמות שונים, מעלים מתוך עצמם לימוד, דיבור וחוויה שלא היתה מתאפשרת בדרך אחרת.

המפגשים מתקיימים בשיתוף המועצה המקומית, המתנ"ס והספרייה הציבורית.

אני תקווה שפעילותו המבורכת של בית המדרש תחדש ימיה במחוזותינו תמיד ושמפגשים מסוג זה ימשיכו להיות חלק מהותי ובלתי נפרד מחיי הקהילה.

יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

כל העיר ממליץ על שני מסלולים בבית המדרש


מדור "המצעד" במקומון הירושלמי "כל העיר" ממליץ על שני מסלולים בבית המדרש אלול. האחת להורים והאחרת לכתיבה יוצרת. 

יום שלישי, 2 בנובמבר 2010

קיצבאות לבתי מדרש פלורליסטיים במקום לחרדים

מאת רני יבין


שתי מחאות ציבוריות פרצו בשבוע האחרון במדינה. הראשונה מחאת הנכים והשנייה מחאת הסטודנטים. מחאת הנכים היתה בת יום אחד בלבד. ראש הממשלה בנימין נתניהו זימן אליו את נציגי הנכים שקבלו נגד משרדי הממשלה השונים על הפגיעה בזכויותיהם ובישר להם על הקמתה של ועדה בעניין. בשיח הישראלי לא נשמע אף לא קול אחד המצדיק את מדיניות הממשלה בעניינם.

ועדה הוקמה גם לאחר מחאת הסטודנטים, אלו יחד עם אוכלוסיות נוספות התקוממו נגד הכוונה להקצות מיליוני שקלים כהשלמת הכנסה עבור אברכים וסטודנטים שאינם עובדים והם בעלי שלושה ילדים ומעלה. המחאה הזו לא פסקה בעקבות ההכרזה על הקמתה של הוועדה. אולם בניגוד למחאת הנכים, כאן התייצבו חברי הכנסת החרדים ובראשם משה גפני והתגאו בהצעת החוק ואף הבהירו כי זהו נושא שעליו הם יפילו את הממשלה.

אפשר לראות זאת כחוצפה וסחטנות אולם זו נקודת מבט שטחית החוטאת לאמת ומסירה את האחריות מעלינו. דרישתם של החרדים מעוגנת בעולם של ערכים ואידיאולוגיה שאין לנו את הכלים להתמודד עמם. במשך עשרות שנים הזנחנו את עולם הטקסטים היהודיים והפקרנו אותו לטובת הציבור החרדי. להזנחת התנ"ך, המשנה, המדרשים, התלמודים וספרות עניפה הממשיכה עד היום יש מחיר כבד. ניסינו לעצב זהות יהודית אחרת, זהות חדשה, תוך התעלמות ומחיקת העבר. אל הוואקום הזה נכנסו החרדים ועיצבו זהות יהודית חדשה, מעוותת ומסולפת, זאת במסווה של יהדות אותנטית.

אבל המחיר האמיתי אותו אנחנו משלמים הוא מחיר הערכים. התנתקנו מעולם הערכים היהודי העשיר, החברתי והתרבותי. גם כאן החרדים נכנסו אל הוואקום וניכסו לעצמם את עולם הערכים יהודי. הערך של לימוד התורה הפך לערך עליון וכל ערך אחר הפך לשולי. הם מתעלמים מערכי היהדות המעודדים עבודה ויצרנות, ערכים המתחילים כבר בספר בראשית עם יציאת אדם הראשון מגן עדן ("בזעת אפך תאכל לחם"), ממשיכים בתנ"ך בספר תהילים ("יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך") ובמשנה במסכת אבות ("אהב את המלאכה ושנא את הרבנות") ושזורים לכל אורך הדורות. מנגד, הם הרימו על נס ערכים שוליים שלא היו קיימים ביהדות במשך אלפי שנים.

אין לזלזל בבלעדיות של החרדים על הטקסטים הללו. מהמקורות היהודיים הם שואבים עוצמות וכוחות המאפשרים להם חיים בתנאי עוני קשים, חיים נטולי השכלה ועבודה, חיים שאחוז העוזבים אותם הוא שולי.

בשערי ארגוני ההתחדשות היהודית הפועלים בכל רחבי הארץ אנו מוצאים מדי יום יהודים וישראלים המבקשים לצקת ערכים יהודיים למעשיהם, לאהבותיהם ולמלאכתם. בתי מדרש אקולוגיים פועלים לצד בתי מדרש למספרי סיפורים. הספקטרום הרחב של הנושאים הנלמדים - החל מזכויות אדם, דרך יחסי הורים-ילדים, ממעגל-השנה ועד ללימוד תורה  מאהבת הדעת - מבטא חיבור יהודי עמוק ואמיתי לאין סוף של נושאים הרלוונטיים למאה ה-21.

את מיליוני השקלים אותם מתכוונת המדינה להעביר לאברכים הלומדים יש להפנות לארגוני ההתחדשות היהודית. ארגונים אלה נאבקים מדי יום על הישרדותם הכלכלית ואינם יכולים להסתמך על תרומותיהם של פילנטרופים מעבר לים או על שכר הלימוד של תלמידיהם. המדינה ומוסדותיה הם אלו שצריכים לתחזק, לשמר ולפתח את ארגוני ההתחדשות היהודית. רק תמיכה ממשלתית קבועה ומסודרת המעוגנת בתקציב המדינה תצמיח כאן דור חדש של לומדים המביאים מתוך הלימוד מענה לכלל החברה בישראל,. תמיכה כזו חייבת להיות מופנית לארגוני התחדשות יהודית פלורליסטיים, כאלה הפותחים את שעריהם בפני כולם ללא הבדל מין, גזע ואף ללא הבדל של דת.



יום שלישי, 19 באוקטובר 2010

'יום הזיכרון לרבין' יהפוך ל'יום הדמוקרטיה'


  • מאת שלומי פרלמוטר

הדרך ארוכה. פרלמוטר
אני רוצה לספר לכם על יוזמה תרבותית ורוחנית שנבעה מחזון מרחיק ראות, וקדמה לרצח רבין. קבוצת צעירים שניסתה לבלום את תהליכי העומק המסוכנים של הקצנה וחוסר דיאלוג בין דתיים וחילוניים בישראל, ובין אנשי שמאל וימין, פערים שאכן הובלו בסופו של דבר לרצח. אולי כך פועלת 'נבואה': לפני עשרים ואחת שנה, בשנת 1989, הוקם בית המדרש הדיאלוגי והשוויוני 'אלול' בירושלים, הראשון בין בתי המדרש הפלורליסטיים בישראל. עד היום זהו מקום בעל חשיבות גדולה לחברה ולתרבות היהודית, ובין השאר יש לו השלכות גם על 'יום הזיכרון לרבין' שלפי ההצעה יהפוך ל'יום הדמוקרטיה והסובלנות' בישראל. לדעתי גם אם 'אלול' איננו מוכר דיו, חשיבותו של המקום המיוחד הזה תלך ותתבהר בעתיד, כמין 'חממת תרבות יהודית-דמוקרטית' מיוחדת במינה. ואסביר מדוע:


בית המדרש הפלורליסטי 'אלול'
מיומו הראשון של בית המדרש המשותף אנו שואפים ללימוד של מקורות יהודיים מתוך סובלנות והקשבה הדדית, מתוך שיח של אמת בין בעלי רקעים שונים. הרעיון היה להפגיש דתיים וחילוניים, גברים ונשים, ולאפשר גם לקולות מהשמאל ומהימין של הקשת הפוליטית כולה להישמע בתוך בית המדרש, כמו בית הלל ובית שמאי בתקופת המשנה, לעודד 'תרבות של מחלוקת' שיש לה שורשים יהודיים חזקים (התלמוד כדוגמה מובהקת) ושורשים הומניסטיים (המסורת הסוקראטית המערבית, ועיקרון חופש המחשבה והביקורת של המדע והדמוקרטיה כאחד). למדנו יחד מתוך הקשבה עמוקה לתורה ולחכמת העבר, לחכמת החיים שלנו עצמנו, למשותף הערכי והציוני וגם להבדלים בינינו.

פגשנו את כל טווח המקורות שלנו, בחברותות לימוד קטנות ובמעגל 'האסיף' המסכם. קיבלנו השראה וחכמה וקדושה מהתנ"ך והתלמוד, הקבלה והחסידות, ההשכלה וההגות הציונית, עד אמנות שירה וספרות עברית חדשה. כל אחד עשה עם הלימוד מה שליבו ואמונתו כיוונו אותו, ולא הייתה הלכה משותפת מחייבת. לדוגמא, כשרב אורתודוכסי ישב בחברותא ולמד עם חילונית, מורה לספרות או פסיכולוגית, היה רשאי כל אחד מהם לאמץ את הפרשנות המסורתית או לבקר אותה, וגם להציע פרשנות אישית משלו לתורה ולכתובים השונים.

לאחר מכן, בסוף כל שנת לימוד, הציע כל לומד מעין 'פרויקט אישי' שבו הגיב למאמרים ומדרשים שנגעו בו והצמיח מתוכם יצירה משמעותית בתחומי האמנות, הכתיבה, החינוך, ורעיונות לעיצוב חיי הקהילה והחברה הישראלית כולה. זה היה חודש 'ההגשות' המופלא, בו חזינו בעינינו ובכל חושינו מהי התחדשות יהודית עשירה ומשמעותית. ראינו עצמנו כמי שממשיכים וממלאים את המסגרת שבנו הורינו: ממלאים בתוכן של תרבות עומק יהודית-דמוקרטית את המדינה היהודית-דמוקרטית היקרה שלנו.

בנוסף לפן הלימודי והיצירתי, בית המדרש הזה הפך למין 'מחנה אימונים' בהתנהלות דיאלוגית ודמוקרטית ובמחלוקת לא אלימה. להזכירכם: הימים- ימי האינתיפאדה הראשונה 1989, כשהמחלוקת הפוליטית והערכית בין הימין והשמאל הישראלי בשיאה, ומפגש כזה בין דתיים לחילוניים ובין שמאל לימין נדיר לחלוטין.
בתהליך הלימוד המשותף של היהדות גילינו שאנו בעצם מתאמנים מדי יום ביומו במימוש ערכים אנושיים ודמוקרטיים כלליים: באמפתיה והקשבה עמוקה לזולת, למילים ולמה שמאחורי המילים, וברגישות לשאלות: מה זר ולא מובן לי בעולם הרגשות ובצורת החשיבה של האחר? מה מאיים עלי בנוכחותו, באידיאות ובדיבור שלו? מה מושך או מחדש לי בנקודת מבטו? כביכול "אירחנו" את עמיתינו בחדרים הפנימיים שלנו, כולל אזורים פחות מעובדים רגשית או מנוסחים במחשבה, אזורי האמונה, המבוכה, החשש, ההומור העצמי וכדומה, וזכינו "להתארח" במקביל בחדרים שלהם. כל "הכנסת אורחים" כזו הייתה מרתקת, מאתגרת, מרגשת.

בית המדרש לאחר רצח רבין
וברביעי בנובמבר שנת 1995 נרצח רבין, ראש ממשלת ישראל, לכאורה בשם ציוויי ההלכה ו'תורת ישראל'. אין צורך להכביר מילים על הטראומה הלאומית הזכורה לכולם. ומה היה אז בבית מדרש 'אלול'? מעגלי דיבור, מעגלי שתיקה כואבת, רועמת, מחפשת מוצא משותף. היו שנתנו ביטוי ופורקן לרגשות ולמחשבות שלהם מתוך רצון להמשיך במפעל המשותף, המופתי, להיפגש ב'חזית הדיאלוגית' מתוך אחריות לאיחוי השבר הלאומי, מתוך רצון להמשיך לייצר מתווה לגשר בין המסורת היהודית וערכיה לבין הדמוקרטיה והתרבות הישראלית המתהווה, ובין חלקי העם. והיו אחרים שקצו בכך, ולא יכלו עוד לעבור לסדר היום ולהמשיך ללמוד וליצור יחד. הקרע, הכעס והאכזבה היו גדולים מדי עבורם.

זכורה שיחה אחת שהתקיימה בבית המדרש לאחר הרצח. אחד מאנשי השמאל אמר שהוא רואה בכל החברה הדתית והמתנחלים שותפים באחריות לרצח הזה. הוא הטיח דברי ביקורת קשים גם כלפי שותפיו לבית המדרש, ואמר שהוא לא מבין איך הוא עצמו יכול להמשיך ללמוד איתם, בעודו חושב מה שהוא חושב עליהם לאחר הרצח. אחת המשתתפות הגיבה ואמרה שהוא לא חייב, שאף אחד לא מכריח אותו להישאר. זה היה רגע דרמתי: הוא קם ממקומו, ואמר שבאמת זה לא מקום בשבילו, יצא בהפגנתיות מהחדר, ולא שב עוד לעולם. שאר המשתתפים בחרו להישאר בחדר, להמשיך ליצור יחד תרבות יהודית משותפת, להמשיך את הדיאלוג הפרשני המורכב עם מקורות ישראל, ולהמשיך לאחוז גם ברוח הדיאלוג בינינו, להתעקש בגבורה פנימית אמיתית, ולא לוותר על מרחב ההקשבה, הסקרנות והכבוד ההדדי דווקא ברגעי המחלוקת והמשבר הקשה.

אולם יש לזכור שהרגשות הקשים זרמו גם מימין לשמאל, והביקורת הנוקבת הופנתה כלפי אלה שתמכו בהסכמי אוסלו ובוויתור על ארץ ישראל (סוג זה של ביקורת מימין חזר כמובן ביתר שאת לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ובייחוד לאחר פינוי רצועת עזה וחורבן גוש קטיף בשנת 2005. מסתבר שכל חמש שנים יש לנו טראומה לאומית חדשה, שמאתגרת את הקשב והסובלנות שלנו, ומותחת את עצביו של בית המדרש עד הקצה...).

דוגמא של 'חברותא' לאחר הרצח
אני זוכר שבשנה שלאחר רצח רבין ישבתי בבית המדרש בחברותא משך שנה שלימה עם אישה דתייה שהייתה מקבוצת המתנחלים הראשונה בחברון לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר זמן היא עברה לקריית ארבע, והייתה חברה ושכנה קרובה, דלת ליד דלת (משך עשר שנים!) של הרופא המקומי ד"ר ברוך גולדשטיין... הזעזוע מהרצח גרם לה לעזוב את קריית ארבע ואף להגיע ללמוד ב'אלול'. הנושא שלמדנו באותה שנה היה 'עבודת אלילים', וניסינו לברר מה אומר לנו המושג הזה בימינו, ובמה הוא מתבטא בחיינו אנו, מבחינה פסיכולוגית, רוחנית, פוליטית, דתית, אמנותית, חברתית, אבל לא לפני שלמדנו על שכבות המשמעות שהוטענו על המושג במהלך כל ההיסטוריה והמחשבה היהודית, החל מהתנ"ך והתלמוד עד הספרות העברית, הקולנוע והפילוסופיה המודרנית. שאלנו מהי בעצם 'עבודת אלילים'? האם המושג רלוונטי כיום? מה מתוך ההתרחשויות הדרמטיות והקבועות בישראל הוא למעשה 'עבודת אלילים' ('ההתנחלות'? 'החילוניות'? 'הדת'? 'דקדוקי ההלכה'? 'הדמוקרטיה'? 'הצרכנות'? ...ואיך קשור רצח רבין למושג הזה?). כמובן ביררנו זאת תוך כדי שאלות פילוסופיות:האם המושג מציין בעיה בהבנת האלוהות? ואולי הבעיה היא רק בייצוג ובפולחן האלוהות? או שיש כאן בעיה בתחום הנורמות המוסריות והמיניות של החברה האלילית, ופחות בתיאולוגיה? האם הבעיה היא באשרור סמלי של הכוח הפוליטי הרודני (כמו במאבק של אברהם עם נמרוד ושל משה עם פרעה, או של שרנסקי עם ברז'נייב)? ואולי יש כאן סימון קבוצתי-סוציולוגי בלבד, סימון של הייחוד הלאומי והתרבותי של עם ישראל, כשמשמעות המושג גמישה ומשתנה, בדומה לדגל? ומה היחס הרצוי כיום לדתות אחרות? ומה עם מעמד העיקרון הליברלי של 'חופש הדת והחופש מדת' ביחס לאיסור 'עבודת אלילים'? ואולי צריך לעשות מהפיכה בהערכת המושג 'עבודת אלילים', כי היא בעצם דבר חיובי ונפלא, במשמעות של הערצת הטבע ושמירה עליו, במשמעות 'הפגאנית' של דת-טבע הסוגדת לכוחות החיים, בנוסח אינדיאני וניטשיאני ואקולוגי וניו-אייג'י , ואפילו ציוני מובהק? הכל תלוי בפרשנות, במדרש, ובשיח בינינו בבית המדרש.

אני עצמי, שהגעתי לירושלים מקיבוץ חילוני (עם ההערכה ל"עבודה עצמית", והתנגדות ל"עבודה זרה" שמובנת מחדש כ"ניכור" בפרשנות הסוציאליסטית, או כ"פרזיטיות" ו"ניצול אחרים"), הבאתי ללימוד פרספקטיבות אחרות. יחד עשינו את הבירורים שלנו בחברותא וניסינו ללמוד איך נוצרים הבדלים כאלה בינינו, מה זה אומר על גולדשטיין, על תורת ישראל, והיכן בכל זאת נקודות הסכמה וחיבור.

הבעיה עם 'יום הזכרון ליצחק רבין'
גם בארץ כולה התקבע היום הזה כמועד שבו נזכרים ברצח, ברקע ובלקחים שלו. לעיתים מדגישים את "מורשת רבין" ולפעמים הקשרים אחרים. בעקבות הטראומה נפתחו 'קבוצות דיאלוג' לרוב, ובתי מדרש משותפים נוספים הוקמו בדגם של 'אלול'. כאמור, 'אלול' היווה מודל לחיקוי, משום שקם ביוזמה חלוצית חמש שנים קודם לכן והיה עתיר ניסיון יקר ערך. מייסדיו התברכו כנראה באינטואיציה בריאה במיוחד – הם היו חדורים בתחושת הדחיפות, בהבנת ההכרח לגשר על הקיטוב והמרחק המסוכן בין הצבורים, בצורך בשפה משותפת. הם פיתחו דרכי לימוד חדשות, והקדישו את עצמם לכך. חבל שקול האזעקה החרישי והעדין שלהם לא נשמע מספיק, לא נשמע בזמן.

אבל במשך השנים הלכה והתבררה בעיה קשה: חלק משמעותי מהציבור הישראלי אינו חש שותף למסרים שהוטענו על היום הזה. התגלה שיש קושי להפוך את יום רבין ליום משמעותי משותף לכולם, וזאת אולי מכיוון שהוא נתפס כיום השייך לקבוצת 'השמאל החילוני' בישראל, והרבה פחות שייך לאנשי הימין או לדתיים, שמתקשים להזדהות עם דמותו וערכיו של רבין, מנהיג מפלגת העבודה והאחראי על 'הסכמי אוסלו' שהיה יריבם האידיאולוגי בעודו בחיים. בודאי שאין בכך תמיכה במעשים של אלימות ורצח פוליטי, אבל מכאן ועד הזדהות עם "יום רבין" הדרך ארוכה.

מ'יום רבין' ל'יום הדמוקרטיה'
האם אפשר ללמוד משהו מהניסיון של 'בית מדרש אלול' לעניין עיצובו העתידי של יום רבין? אני סבור שיש ללמוד שלושה דברים עיקריים:

1) האחד, נוגע בהגדרתו של היום. בראייה ארוכת טווח נעשה נכון אם נהפוך את "יום רבין" להיות 'יום הדמוקרטיה', יום שבו מובלטים ערכי הדמוקרטיה בכל מערכות החינוך והתרבות, ומעלים על נס את עקרונות הסובלנות, אי האלימות, תרבות המחלוקת הדמוקרטית, השוויון האזרחי וכל ביטויי כבוד האדם וחירותו. לכל הערכים הבסיסיים האלה, המקובלים היום כערכי מוסר אוניברסליים ויסוד לכל חברה הומאנית מתוקנת, יש זרעים ושורשים גם ביהדות ותפקידנו להצמיח ולגדל אותם. זה מה שניסינו לעשות בבית המדרש השוויוני שלנו ב'אלול', גם בתכנים שלמדנו וגם במבנה הדיאלוגי ובתהליכים הקבוצתיים.

2) יתרון שני של ההגדרה החדשה של היום כ'יום הדמוקרטיה' היא בכך שכולם יזדהו איתו בקלות, ולא יהיה לו צבע מפלגתי כזה או אחר, בדיוק כמו שאר מועדי האומה וחגיה ששומרים על חיוניותם לאורך מאות שנים, תוך הסכמה עממית והזדהות רחבה. 'יום הדמוקרטיה' יתבסס ויכיל בתוכו גם את לקחי 'יום רבין' בלי האנטגוניזם שהוא יוצר, ויהפוך למועד חדש משמעותי בין מועדי ישראל, שכמו יום העצמאות ויום השואה גם אותו מוסיפה המדינה היהודית-דמוקרטית שלנו לחגי ישראל המסורתיים. גם את זה אפשר ללמוד מהדרך המשתפת והרגישה לכל הצדדים, בה פועל 'אלול' מזה עשרים שנה.

3) הדבר השלישי נוגע פחות ב'תרבות המחלוקת' ויותר בחינוך מוסרי והעמקה רוחנית של כל פרט בחברה, כדי להקטין את האלימות, האגואיזם והגסות. בית המדרש הוא מוסד יהודי עתיק יומין שפיתח את מסורת הלימוד המתמשך של 'התורה' בעיקר כתורת מוסר עשירה ועמוקה, לימוד המלווה ומנחה את האדם והתרבות החברתית כולה כדרך חיים, ומשמש מצע לאיכות אנושית גדולה יותר, עשירה ומפותחת יותר, לחוכמה ומודעות עצמית, לאידיאליזם ועבודה על המידות המוסריות, לקשר עם מכלול עשיר ועצום של ניסיון וחכמת העבר. היהדות בנויה על שרשרת מתפתחת של 'תרבות המדרש' שיש בה המשכיות פנימית וגם מחלוקות עמוקות בין פרספקטיבות שונות, אבל תמיד נמשכת 'השיחה הגדולה', השיחה הבין-דורית החיה ונושמת, השיחה שמעמיקה אותנו כשם שאנו מעמיקים אותה. ואנחנו יכולים ומוזמנים תמיד להיות חלק ממנה, אם נחליט להצטרף לשיחה.

אבל איך עושים זאת? בתי מדרש כמו 'אלול' הם מהדרכים הנהדרות לעשות זאת בישראל המודרנית. בתי מדרש שאינם באים כתחליף לעבודה ולצבא, לאמנות ולאוניברסיטה, אלא לצידם. בתי מדרש כמרחבים של דיאלוג בין אישי ורב דורי, ולהתפתחות אישית. אני תקווה שההתנסות בחוויה חיובית של מפגש חפשי עם המקורות היהודיים תהיה נחלתם של יותר אנשים, ושנבחר להמשיך בשיחה ולא לפרוש מ'החדר המשותף'.

  • הכותב הוא רכז התוכן של בית המדרש אלול