יום ראשון, 13 ביוני 2010

זכינו, ונעשתה להם סם חיים - על תורה וגמילות מסמים

  • מאת משה לורברבוים וטובה בירנבאום - מנחי קבוצת נגמלים מסמים
 
שלום, שמי משה לורברבוים, אך אני מוכר יותר בכינויי - אוֹגִי, ואני כותב את הדברים דלהלן בשמי ובשם טובה בירנבאום מבינ"ה, מתוך רצון לשתף אתכם בחוויה מאד מיוחדת שהיתה לנו השנה. במשך כחמישה חודשים הנחינו טובה ואני חמישה-עשר מפגשים של מדרש-תיאטרון. זה היה פיילוט ובסיס להקמת קהילה לומדת של אלול במרכז יום לנגמלים מסמים (של האיגוד הירושלמי למאבק בסמים). 

היוזמה להקמת הקהילה נעשתה כפרויקט במסגרת לימוּדַי בתכנית 'הרחבת השורות' של 'ממזרח שמש' (בית מדרש למנהיגות חברתית, המטפח פעילים ומנהיגים חברתיים, לעשייה חברתית ברוח מסורת ישראל, בהשראת מורשת יהודי המזרח).

אמנם יצא לי די הרבה להנחות לימוד בית-מדרשי ובכל זאת ההנחיה השנה הייתה מיוחדת. קודם כל, המתודה של מדרש-תיאטרון חדשה לי. למעשה, נחשפתי אליה לראשונה בסדנא שטובה הנחתה בכנס המנחים בשנה שעברה. המתודה והאופן בה הועברה על ידי טובה כל כך קסמו לי, שהשתתפתי בשתי סדנאות ברציפות. ואז בתום הסדנא השניה, בהחלטה ספונטנית ואימפולסיבית של הרגע, הצעתי לטובה להנחות איתי את הפיילוט במרכז יום ולמרבה הפתעתי היא נענתה בהתלהבות בו במקום וכך יצאנו לדרך.

הדבר היותר מיוחד בקהילה זו היו הלומדים עצמם. קשה לתאר את החוויה של המפגש עם אנשים שמתמודדים כל יום עם גמילה מהתמכרות - תעצומות הנפש, הפתיחות המדהימה, הנכונות להיכנס ללימוד באופן פעיל, הנכונות להיחשף רגשית ולקבל חשיפה כזו מאחרים, הידע שהפגינו...

אנסה להמחיש מעט באמצעות טעימה מהמפגשים. נושא הלימוד היה 'מעגלי יחסים'. התחלנו בלימוד סיפורי חז"ל שנוגעים למעגל החיצוני של היחס בין היחיד לבין החברה, אחר כך התכנסנו לתוך המעגל של היחיד והמשפחה ואח"כ למעגל הפנימי של היחס של האדם לעצמו. אחד הסיפורים שלמדנו במסגרת מעגל היחסים של היחיד והחברה היה הסיפור על הלל הזקן (בבלי יומא, לה/ב):

"שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרעפיק - חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו - אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון - אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר והיום אפל! שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת!"

קראנו את הסיפור בפורום של הקבוצה ואח"כ בקשנו מתנדבים שידבררו בגוף ראשון את דמויות המשתתפים, כאשר ניתנה אפשרות לשאר הלומדים להפנות שאלות אל הדמות. הנקודות שעלו לדיון במסגרת הלימוד היו מדהימות ומפתיעות.

אחד המשפטים שחברי הקבוצה התרגשו ממנו במיוחד היה: "חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו". הם דיברו על הכוחות הנפשיים הנדרשים מאדם הרוצה לחיות את חייו בצורה מורכבת ולאחוז בו זמנית הן ב'חיי שעה' – החלק בו האדם עושה לביתו, והן ב'חיי עולם' - הפן אשר ממלא אותו בכוחות נפש רוחניים.

ובלשונם הם:

• איך זה שהלל מרשה לעצמו להשתמש לבד בחצי מההכנסה המשפחתית, יש פה איזשהו חוסר איזון שגובל בחוסר אחריות?!

• כל יום, הלל היה משתכר לאותו היום בלבד. ברגע שהיה משתכר את המכסה היומית, היה מפסיק לעבוד והולך ללמוד בבית-המדרש. ככה גם אני חי. אני אומר לעצמי - היום אני נקי. לא חושב על מחר. (ובהקשר הזה הזכרנו גם את מאמר חז"ל בילקוט שמעוני תהלים , פרק סח, רמז תשצז: "תניא: אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה עוסק בכבוד שבת - מצא בהמה טובה אמר: זו תהא לשבת! למחר מצא בהמה אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה; אבל הלל הזקן, מדה אחרת היתה בו - שכל מעשיו היו לשם שמים, דכתיב (תהילים פרק סח כ): "בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם [יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה]").

• הקטע הזה של לשכב על הארובה בשביל לשמוע את הלימוד תורה, זה כמו התמכרות. התמכרות לתורה. לכל התמכרות יש מחיר. חברי הקבוצה דיברו גם על בחירתם להיות בתוכנית ב'במרכז יום' - תוכנית בה חצי יום האדם נמצא במסגרת מסודרת תובענית ומובנה ובחצי היום הנותר האדם עוסק בטרדות הפרנסה, המשפחה והיום יום. זאת לעומת האלטרנטיבה - מרכז גמילה סגור בו הנגמל מבלה כל זמנו באופן המבודד מהעולם האמיתי ועוסק, לפרק זמן מסוים, אך ורק במילוי המצברים הנפשיים והתמודדות עם עולמו הפנימי.

חברי הקבוצה, שחלקם אוריינים גדולים בתורה, השכילו להביא, כדוגמה נגדית, את רבי עקיבא אשר לדעתם לא היה מסוגל לחלק את זמנו בין 'חיי עולם' ו'חיי שעה' ונדד הרחק מביתו ומאשתו למשך 24 שנים, מותיר את אתגרי העולם האמיתי מאחור. 
עוד דבר מאד מיוחד שהרשים ונגע בנו עמוקות, היה ההיזון המיידי בין הלימוד לבין מה שקורה לחברי הקבוצה בחיים וחשבנו לשתף אתכם בדברים הבאים שנאמרו על ידי חברי הקבוצה כששאלנו במשוב ביניים וכן במשוב הסופי, מה הסיפור שהכי נגע בהם:
• ר' אליעזר ברבי שמעון והמכוער (בבלי תענית כ/א) - שלא מקבלים אותי כמו שאני ורוצים בגלל זה לשנות אותי. שופטים אותי בגלל דברים שנולדתי איתם ואין לי שליטה עליהם. מתרחקים ממני ואני לא אשם.
• הלל הזקן בארובה (בבלי יומא, לה/ב) - לא צריך לשלם בשביל להיכנס לבית-המדרש. יש דברים שהחברה צריכה לתת לאזרחים בלי לדרוש תשלום: חינוך, בריאות...
• אילפא שחילק יין לקידוש ולהבדלה ובזכות זה הוריד גשמים בתפילתו (תענית כד/א) - אני שואף שאולי אקיים בעצמי שבמקום שאין אנשים היה איש. יש לי חבר שבמצוקה וכמעט כל יום אני מדבר איתו איזה שעה בטלפון כדי לעזור לו ממעט ניסיון החיים שיש לי. אני משתדל לספק לו אוזן קשבת.
• נחום איש גם זו (תענית כא/א) - היה בן-אדם עם הרבה כח ועצמה, שגרם לעצמו סבל עם עם הכח הזה שגזר על עצמו נכות. גם אני הבאתי סבל על עצמי עם הכוחות שלי במקום לראות את הטוב שבי ולהשתמש ביכולות שלי לטוב.
• רבי אלעזר בן דורדיא (בבלי עבודה-זרה יז/א) - זה ממש סיפור על התמכרות. כתוב שהוא "נטל כיס של דינרין", יענו, קודם כל הוא שם את הכסף של השכר שלה בצד. אחר כך הוא כבר ימצא דרך להגיע אליה. ככה עושים מכורים - קודם כל שמים בצד את הכסף לסם ולא נוגעים בו. ואח"כ נוסעים לסוחר בטרמפ או הולכים ברגל... 
התמכרות זה כמו עבודה זרה - זה הדבר היחיד שקיים...  הוא פונה לכוחות הטבע כדי שיתפללו עליו, כאילו להגיד שההתמכרות שלו זה הטבע שלו. הוא לא אשם. 
המוות שלו הוא מטאפורי - הוא מצליח להשתחרר מההתמכרות שלו רק כשהוא נותן את כל כולו.

מה נפלאת היא התחושה של חידוש תורה טרי ומפתיע, הקושר בין דברים באופן חדש ושונה. המילים מתהילים "מכל מלמדי השכלתי" הפכו כבר לקלישאה חבוטה אך לעיתים אין נכונה ממנה.

זהו. מקווה שלא התשתי אתכם יתר על המידה, ויהי רצון שנזכה שהלימוד שלנו ימשיך ויחלחל לחיי היום יום של הלומדים, ושיהיה משמעותי עבורם ויעזור בעיצוב ובהטווית חייהם.

בתודה ובחיבוק, אוגי וטובה. 

אין תגובות:

פרסום תגובה