יום שלישי, 8 ביוני 2010

החתונות שלנו


  • מאת שלומית רוזנברג-קיציס

חתונה היא בלי ספק אחד השיאים בחיינו, ומדובר בנושא שנוגע בכולם. כך אכן היה השבוע בקבוצה שלנו בכפר יחזקאל. השנה אנחנו לומדים בקבוצה את נושא "מעגל החיים", ולשמחתנו, אנחנו מסיימים את השנה בלימוד על חתונה...

למפגש ביקשתי מהמשתתפים להביא עמם תמונה מהחתונה שלהם. לשמחתי, כולם התייצבו עם תמונה, חלק אפילו עם האלבום כולו: הם טענו שהתמונות (בשחור לבן) נדבקו, וכבר אי אפשר להפריד אותן מהאלבום. 

מעבר להתרגשות, לזיכרונות ולנוסטלגיה שעוררו התמונות, ביקשתי מכל משתתף לספר אירוע מיוחד שזכור לו מהחתונה. תגובות האנשים נחלקו לשניים: יש שבחרו לתאר חוויה אישית. נילי [כל השמות בדויים - שולמית] סיפרה על שבע ההקפות שהקיפה את בן זוגה מתחת לחופה. "הרגשתי מרחפת בעולמות עליונים. זו היתה חוויה רוחנית, מרוממת". מההקפות והלאה – היא אינה זוכרת כלום... רותי סיפרה על אי הנוחות שחשה להיות במרכז הבמה: "מבחינתי, רציתי להתחתן ברבנות. ואם לא – אז חתונה ממש מצומצמת. אבל אי אפשר היה שלא להזמין את החברים מהקיבוץ שלו ומהקיבוץ שלי... וכך הגענו לחתונה של אלף איש!". בחתונה של נעמה אירעה תקלה: "ב-11 בלילה – וואו! - הפסקת חשמל! ניסו לתקן, לעשות משהו – ללא הועיל. די מהר האורחים התפזרו, ואני – נשכבתי על הדשא, וכל כך שמחתי! זהו. ויהי שקט!". 

משתתפים אחרים לא תיארו חוויה אישית, אלא חווית החתונה מבחינתם היתה הקהילה. ענת: "החוויה העיקרית שלי מהחתונה היא ההתגייסות של כל המושב. שבוע לפני אנשים גררו כיסאות. המטבחים עבדו שעות נוספות. לא הזמינו קייטרינג - את הכל הכינו האנשים. ההתייחסות היתה שזו שמחה של כל המושב". איריס מתארת כי העדיפה חתונה צנועה, אך אמה סירבה לשמוע על כך: "החתונה היתה אחרי אירוע קשה במשפחה שלנו, והקהילה מאוד תמכה בנו. אמא שלי אמרה: 'אני לא יכולה שלא לשתף את כולם. זו הדרך שלנו לגמול ולהכיר תודה על כל מה שעשו למעננו בתקופה הקשה'". ליאת זוכרת את חווית השותפות כילדה: "לפני כל חתונה היתה תכונה באוויר. התרגשות. כילדים היינו מסתובבים בחתונות, מתרוצצים, מפריעים... וגם רוקדים". ענת ואחרים זוכרים יפה-יפה את המשפחה הראשונה שחרגה מהמנהג ולא הזמינה את כ-ו-ל-ם. 

יוסי מזכיר את הפשטות: "היום כלות, וגם חתנים, מבלים את היום במכון יופי. אני, לפני החתונה, עבדתי, תיקנתי משהו, צבעתי. שעה לפני החתונה קראו לי: 'יוסי, בוא כבר, תיכנס להתרחץ, חתונה!' תוך כדי הכנות גיליתי שחלק מהבלורית נצבעה לי באדום, וכך עמדתי מתחת לחופה..." (מזל שהתמונות בשחור-לבן). נילי גם היא מספרת על הפשטות: "אחרי החתונה לא נסענו למלון או לצימר, אלא הלכנו לישון כאן, במושב, בבית ההורים. אחרי שהאירוע הסתיים, הגענו הביתה, ולהפתעתנו גילינו שהחדר שלנו, שבו היינו תמיד מתארחים, נתפס... הבית היה מלא אורחים, ואמא כנראה כל כך התרגשה ושכחה שצריך להשאיר מקום לחתן ולכלה... אל דאגה, לא בילינו את הלילה הראשון לאור הירח...". נעמה מציינת שלמחרת החתונה עמדה ושטפה את הכלים מהלילה, וזו היתה ערמה גבוהה במיוחד... 

פשטות, סולידריות, ערבות הדדית. עם זאת, יש משהו בחתונות ובאווירה של היום שלא היה אז. הדבר עולה כאשר אנחנו לומדים בקבוצה על עניין המקווה. הנשים בקבוצה מתארות כיצד בהיותן כלות חשו רתיעה חזקה מהמנהג, ואפילו ניסו להערים על הרבנית ולהתחמק מהטבילה. ההתפייסות עם המקווה התרחשה אצל חלק בתיווך הדור השני – הבנות או הכלות. נילי: "הבת שלי החליטה שהיא הולכת למקווה. היא תיאמה עם בלנית באחד היישובים הדתיים באזור ונסענו – הבת, אני וכמה חברות טובות. קשה לי לתאר לכם את השמחה שלה. היא עלתה מהמים זוהרת!!! החיבור שלה לעניין חיבר גם אותי". חוויה דומה מתארת גם נעמה, שהתלוותה לכלתה לטבילה הראשונה. שתיהן היו יכולות להסכים עם דבריו של בעל ספר החינוך שקראנו יחד:
ובטעם המים שיטהרו כל טמא, אחשוב על צד הפשט כי הענין הוא כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה, כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם, וכמו שכתוב [בראשית א', ב'] "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", ויתן אל לבו בדמיון כי כמו שנתחדש בגופו יחדש גם כן פעולותיו לטוב, ויכשיר מעשיו, וידקדק בדרכי השם ברוך הוא. 
שינוי הגישה ביחס למקווה הוא אולי פרט המלמד על הכלל. שמעתי את חברי הקבוצה אומרים לא אחת שהם לא יודעים ולא מכירים תכנים ומנהגים יהודיים. דור ההורים או הסבים הכיר את המסורת, אך הדור השני והשלישי לא הכיר ולא חווה. נדמה לי שזו המוטיבציה העומדת ברקע הצטרפותם של רוב המשתתפים לקבוצה: להכיר, להתוודע, ללמוד - לפגוש פנים אחרות של יהדות ומסורת. 

בערב שבועות חגגנו את חנוכת בית הכנסת במושב. בית הכנסת בכפר יחזקאל הוקם לפני כשמונים שנה ושימש את הדור המייסד. הדור הנוכחי לקח את המבנה שהקימו אבותיו, חידש אותו וברגישות התאים אותו לצורכי ההווה. חנוכת בית הכנסת וההשקעה הכספית והרגשית של אנשים כה רבים, תושבי המושב בעבר ובהווה, מעידות בעיני על הרצון הזה להתחבר מחדש, איש-איש על פי טעמו וסגנונו, לאותו "מקור מים חיים" (ירמיה ז). 

אין תגובות:

פרסום תגובה