מאת נעמה שקד
מה לספר על בית המדרש, על שנה של לימוד שיר השירים? אספר על הטעם המיוחד של שהות והשתקעות בטקסט מכונן אחד – שנפתח ונפרשׂ לטקסטים נוספים ומגוונים שהם גלגוליו בתרבות העברית – וכל אחד מהם יוצר עולם חדש של מושגים ותמונות ומחשבות מתוך אותן מלים.
תחילה לצלול אל השפה העשירה של השירה, המצלולים, הדימויים. לתוך הפסוקים מלאֵי היופי, התשוקה, הכאב, החיפוש והגעגוע של אשה וגבר, תיאורי הגוף, הארץ והטבע.
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק – –
תחילה לצלול אל השפה העשירה של השירה, המצלולים, הדימויים. לתוך הפסוקים מלאֵי היופי, התשוקה, הכאב, החיפוש והגעגוע של אשה וגבר, תיאורי הגוף, הארץ והטבע.
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק – –
הִכּוּנִי פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת – –
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ – –
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ – –
הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים – –
ולראות אחר כך איך כל זה הופך בידי חז"ל לסיפור היחסים האינטימיים של ישראל והקב"ה, סיפור שיש בו קרבה ומרחק, עבר ועתיד, אהבה ומוות: "עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ – אהבוך עד מות" (ר' עקיבא, מכילתא, פרשת השירה, ג). איך בזכותם המגילה הזו הופכת ל"קודש קודשים" – לב לבּו של התנ"ך, שמשפיע חיוּת ותשוקה לכל שאר ספריו-איבריו.
לראות מה קורה למילות שיר השירים כשהן משתבצות בדף גמרא, למשל:
ולראות אחר כך איך כל זה הופך בידי חז"ל לסיפור היחסים האינטימיים של ישראל והקב"ה, סיפור שיש בו קרבה ומרחק, עבר ועתיד, אהבה ומוות: "עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ – אהבוך עד מות" (ר' עקיבא, מכילתא, פרשת השירה, ג). איך בזכותם המגילה הזו הופכת ל"קודש קודשים" – לב לבּו של התנ"ך, שמשפיע חיוּת ותשוקה לכל שאר ספריו-איבריו.
לראות מה קורה למילות שיר השירים כשהן משתבצות בדף גמרא, למשל:
שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר– זו סנהדרין.
למה נקרא שמה שָׁרְרֵךְ– שהיא יושבת בטיבורו של עולם, אַגַּן– שהיא מגינה על כל העולם כולו, הַסַּהַר– שהיא דומה לסהר.
(בבלי סנהדרין לז ע"א)
האם המלים הללו מוּצָאות מהקשרן ומאבדות כליל את טעמן ועוצמתן, או שאולי להפך, הן מקרינות אור בלתי רגיל על הסוגיה שעוסקת בבית-הדין: כי אם השֹׁרֶר הוא חבל הטבור – הוא מגלה משהו על תפקודו [הראוי] של בי"ד כחלק מגוף אורגני חי, חלק שאחראי על זרימת הדם והחיים. ומיד המשך הפסוק מבצבץ לתוך הסוגיה – "בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" – צובע אותה בצבעי הגוף, השושנה, המיניות – והיא עוברת לדבר על יחסי גברים-נשים, על דם ונידה, על יצר וסייגים.
ומהמדרש להתגלגל אל הזוהר, שפותח את הפסוקים לאיזה מימד אינסופי וסודי ובה-בעת שב ומעצים את האֶרוס שבהם:
האם המלים הללו מוּצָאות מהקשרן ומאבדות כליל את טעמן ועוצמתן, או שאולי להפך, הן מקרינות אור בלתי רגיל על הסוגיה שעוסקת בבית-הדין: כי אם השֹׁרֶר הוא חבל הטבור – הוא מגלה משהו על תפקודו [הראוי] של בי"ד כחלק מגוף אורגני חי, חלק שאחראי על זרימת הדם והחיים. ומיד המשך הפסוק מבצבץ לתוך הסוגיה – "בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" – צובע אותה בצבעי הגוף, השושנה, המיניות – והיא עוברת לדבר על יחסי גברים-נשים, על דם ונידה, על יצר וסייגים.
ומהמדרש להתגלגל אל הזוהר, שפותח את הפסוקים לאיזה מימד אינסופי וסודי ובה-בעת שב ומעצים את האֶרוס שבהם:
אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן – המבקשת להישָקוֹת משיקוי הנחל העמוק, מבוע הנחלים...
שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים – מהם 'עמקים'? כמו שנאמר: (תהלים קל א) 'ממעמקים קראתיך יי'...
בראשונה חבצלת – ירוקה בעלים ירוקים; לאחר מכן שושנה – בשני גוונים, אדום ולבן...
בזמן שמבקשת להזדווג בו במלך נקראת חבצלת. לאחר שדבקה בו במלך באותן נשיקות, נקראת שושנת, מכיון שכתוב: (שיה"ש ה יג) שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים.
(זוהר, ח"ג קז א-ב, בתרגום)
היכולת הפִּלאית המופלאה הזאת לדובב הוויה רגשית, חושנית, שושנית, געגועִית של חבצלת לבנה או ירוקה, שרוצה להישָקות ולִרוות נשיקות ממבוע קדום, נעלם, ממעמקים.
היכולת הפִּלאית המופלאה הזאת לדובב הוויה רגשית, חושנית, שושנית, געגועִית של חבצלת לבנה או ירוקה, שרוצה להישָקות ולִרוות נשיקות ממבוע קדום, נעלם, ממעמקים.
היכולת לדבר על אלהים ועל העולם ועל עצמנו על אהבה.
'יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ' – נשיקה של אהבה מתפשטת לארבע רוחות, וארבע רוחות מתדבקות כאחת,
והן בסוד האמונה, ועולות בארבע אותיות,
והן אותיות שהשם הקדוש תלוי בהן, ועליונים ותחתונים תלויים בהן,
והשבח של שיר השירים תלוי בהן,
ומי הוא? – א'ה'ב'ה'.
והן מרכבה עליונה, והן חברוּת ודבקות ושלמות הכל.
(זוהר ח"ב קמו ע"ב, בתרגום)
ואחרי שאנחנו לומדים: (זוהר ח"א פה ע"א)"כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר דא קב"ה, כֵּן דּוֹדִי דא קב"ה, בְּצִלּוֹ דא קב"ה, חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי... וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי אלין מלין דאורייתא" – אני יכולה במשך ימים לומר לעצמי 'כתפוח, כתפוח, כתפוח', והלב מתמלא מתיקות ושמחה.
---
עכשיו אנחנו שוב כאן, במקום ובזמן – עם השירה העברית החדשה, השיבה לארץ ולטבע ולגוף, לאפשרות לדובב במילות שיר השירים מִנעד עצום של חוויות ורגעים אנושיים; בין אשה לאיש, בין אדם לאדמתו, לאלהיו, לעצמו.
---
עכשיו אנחנו שוב כאן, במקום ובזמן – עם השירה העברית החדשה, השיבה לארץ ולטבע ולגוף, לאפשרות לדובב במילות שיר השירים מִנעד עצום של חוויות ורגעים אנושיים; בין אשה לאיש, בין אדם לאדמתו, לאלהיו, לעצמו.
אֶת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אִם אָקוּם וַאֲסוֹבֵב
לֹא אֲבַקֵּשׁ עוֹד. בְּכָל עֵת אֶעֱבֹר מִמֶּנּוּ
וְלֹא אֶמְצָאֶנּוּ. אַרְפֶּה וְלֹא אֹחַז בּוֹ
וּבֵית אִמִּי לֹא אֲבִיאֶנּוּ.
אַךְ לַיְלָה לַיְלָה עַל מִשְׁכָּבִי אֵצֵא
וְאֶרְאֶה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטַּרְתִּי לוֹ בְּיוֹם
שִׂמְחַת הַלֵּב שֶׁלֹּא תֵּעוֹר עוֹד.
וְאֹהֲבֶנּוּ.
(אמיר גלבע, 'אילה אשלח אותך')
בד בבד עם הלימוד מוקדשים המפגשים שלקראת סוף השנה – להגשות. למסעות אישיים של חברי בית המדרש בעקבות הלימוד השנתי, שנתגבשו ולבשו צורה: בכתב, בעל-פה, ביצירה, בשלל יוזמות. ה'הגשות' הן בעצם הזמנה לעבודה ולמחויבות, להפנמה – ולתנועה החוצה, מן היחיד אל הקבוצה והעולם. וההזמנה הזו עצמה, התהליך הזה, מניע להתעוררות פנימית ויצירתית.
אני אומרת 'מסעות אישיים' כי ההגשות מביאות קולות אמיצים ומרגשים שמתמודדים עם שאלות חיים מתוך הלימוד, מתוך המפגש העמוק עם המקורות ועם החברותא, מהאופן שבו הלימוד מחיֶה, מעורר, מחדש את חיינו. וככה גם נהיה מסע משותף, גדול, של בית המדרש – "כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ" – בנסיון הזה למשוך חוטים משפתותיו השונות של שיר השירים, לדורותיו ולגווניו, ולרקום יחד משהו חדש.
אני אומרת 'מסעות אישיים' כי ההגשות מביאות קולות אמיצים ומרגשים שמתמודדים עם שאלות חיים מתוך הלימוד, מתוך המפגש העמוק עם המקורות ועם החברותא, מהאופן שבו הלימוד מחיֶה, מעורר, מחדש את חיינו. וככה גם נהיה מסע משותף, גדול, של בית המדרש – "כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ" – בנסיון הזה למשוך חוטים משפתותיו השונות של שיר השירים, לדורותיו ולגווניו, ולרקום יחד משהו חדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה