בקהילה הלומדת בבאר שבע אנו עוסקים השנה ב"חיפוש אחר האמת". כמובן נכון יותר לומר שאנחנו עוסקים בסוגיות שונות שהמילה "אמת" מהווה מעיין חוט מקשר המחבר ביניהן ומוביל אותנו. הלימוד הוביל אותנו לעסוק בשאלות פילוסופיות וערכיות כמו האם אנו מסוגלים לסבול את האמת של הזולת? האם ראוי שנעשה זאת ועד איזה גבול? מהם חיים אותנטיים, חיים-אמיתיים? מהו שקר ומתי הוא רצוי, ובעיקר – שאלה נדושה שריחפה לאורך כל הלימוד באוויר אך גם זכתה לכמה תשובות מפתיעות: האם האמת היא אחת או שיש אמיתות רבות.
הקהילה היא קבוצה הלומדת כבר זמן רב יחד, הלימוד הוא בחסותם של אלול ושל "עתיד במידבר" מירוחם, עם תמיכה של הקתדרה על שם בלשנר באוניברסיטת בן גוריון. הלומדים ברובם מבוגרים המתעניינים מאוד בהגות יהודית וכבר רכשו לא מעט ידע ומיומנות במהלך לימודם בקבוצה וגם במקומות אחרים. בכל סוגיה שדנו בה קראנו מקורות יהודיים התורמים להבנתה, אך שאלת האמת בדרך כלל מיקדה את תשומת הלב בשאלות פילוסופיות, לעיתים, למורת רוחם של חלק מהלומדים שמגיעים בעיקר לשם לימוד כתבים יהודיים.
עכשיו, כשאנחנו לקראת סוף השנה, אנחנו עוסקים בשאלה האם הכתוב במקרא משקף אמת, ואם כן, איזה סוג של אמת. בין היתר דנו בוויכוח בין הארכיאולוגים על מלכות בית דויד ועל תקופת כיבוש הארץ. ראינו את הטענות של ארכיאולוגים שלפיהם מלכויות דויד ושלמה היו מלכויות מקומיות קטנות, וניסינו לבחון באיזו מידה "עובדות ארכיאולוגיות" אלה משפיעות על הדרך שבה אנו רואים את "ספר-הספרים". כמובן קראנו את דבריו המפורסמים של אחד- העם על "אמת היסטורית" שהיא לדעתו גדולה וחשובה יותר מ"אמת ארכיאולוגית". אחד-העם ודאי צודק. אין זה באמת משנה עבורנו אם משה היה או לא היה? מה שמשנה הרבה יותר היא העובדה שמשה תופש מקום מרכזי בהגות ובתרבות המערבית ולכן גם אם מעולם לא התקיים (כלומר הוא לא היה מעולם חלק מ"האמת הארכיאולוגית"), משה שינה את פניה של ההיסטוריה.
אפשר היה לפתור את הדיון בכך ולומר שאותנו מעניינת רק האמת ההיסטורית וכל השאר אינו אלא בלבול-מוח אקדמי. ובכל זאת האין המידע הארכיאולוגי המגיע לידיעתנו במאה האחרונה משנה במשהו גם את האמת ההיסטורית? האין השפעה לאמת הארכיאולוגית, המדעית, האקדמית, על תפישת האמת העממית?
זאת ועוד, האם התיאור המקראי של המאורעות, תיאור דתי, מיתי, מאפשר לנו להתחבר אל התיאור? להבין אותו, להתרגש ממנו, לשמוח בקריאתו, להזדהות איתו? לעיתים קרובות נידמה שהתיאור במקרא הוא כל כך מיתי עד שקורא ביקורתי בן זמננו לא מסוגל כלל להזדהות, לא עם דמות, לא עם אמירה, ודאי שלא להזדהות עם "עם ישראל" כפי שהוא מוצג בנרטיב המקראי. בעניין זה מציעה לעיתים הספרות המודרנית תשובה מעניינת. יפים למשל דבריה של שולמית הר-אבן על יציאת מצרים, דברים שקראנו באחד המפגשים האחרונים של הקהילה הלומדת:
יצאו כל הזמן. אחד מעיר, שנים ממשפחה, נמלטים ממחוזות המיושבים של ארץ מצרים, ומתחברים אל אלה שיצאו לפניהם. לא הלכו רחוק: עד נאת-מדבר קרובה, עד נקיק שיש בו מעין. ביקשו לשים את החול בינם לבין ארץ מצרים, מרחק בינן לבין שועיה ופקידיה. לא יותר מכך. לא היו להם מנהיגים. אולי גם מינהגים לא היו. ישבו בנאות שלהם, חיו חיי עוני מרוד, נמוך, שדוף-שמש, עטו שחור בלוי, שרקו לעדרים, רזים ושחורים כמותם, והתפרנסו הרבה על השוד ... איש לא השיב אותם. נידחים, קראו להם בבוז, אובדים. איש כי בא ואמר: עברי אובד אבי – גם העני שבעבדים, גם שכיר היום הנמוך ביותר, לא היה נותן לו את ביתו לאשה. אבל הם לא באו כמעט. מי שיצא, לא חזר. החול הפריד הפרדה גמורה בינם לבין היושבים על רצועת האדמה המושקית, זו שיש בה תעלות ושקיות, מחזורים ועונות, עבדים ואדונים, גבול וגדר, וסדרו של עול סובב בה יום-יום לאט עם סוב התאו המסובב את הגלגל ... פעם אחת בא משה ... חזותו של משה הפתיעה יותר משהרשימה. אמר עליו שהרג איש מצרי; שנס על נפשו דרך המדבר רחוק מאוד, עד ארץ האבות הרחוקה, ולא השיגוהו, ואחר כך חזר. היו שאמרו כי שני לבבות היו בתוכו, לב איש מצרי ולב איש עברי, ואת לב המצרי שבתוכו הכה והרג שלא ישאר לו זכר.
שולמית הר-אבן, "שונא הניסים",
בתוך: צמאון – שלישיית המדבר, עמ' 9 – 16.
הר-אבן אינה חוקרת ותוהה מה באמת קרה ואייך התעצב הטקסט המקראי. היא מעוניינת להשאיר את הסיפור כסיפור, אך להציג אותו מנוקה מהמימד הניסי, מנוקה מכל זכר של אלוהים.
התוצאה היא תיאור של אותם המאורעות שבכל שנה אנחנו מתחייבים לספר עליהם לבנותינו כאילו קרו לנו ממש, אבל תיאור הרבה פחות דרמטי, הרבה פחות מיתי, הרבה יותר טבעי ואנושי וגם יותר טרגי - פחות משה, יותר מדבר סיני. לחלק מאיתנו פותח התיאור של הר-אבן אפשרות שלא היתה שם קודם לכן – אולי עכשיו נוכל סוף-סוף להזדהות עם אותם ניצולים-סחופים שנפלטו לאט-לאט ממצרים אל המדבר – אל מחוז ההולדת ה"אמיתי" של עם-ישראל - אל המדבר שממנו מעולם לא יצאנו – וטוב שלא יצאנו, לפחות עבור לומדי-מדבר אי-שם בבאר שבע.
- הכותב הוא מנחה אלול (בשיתוף עתיד במדבר) בקהילת באר שבע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה