יום שני, 13 בדצמבר 2010

קדושת השבת וקדושת ימי המעשה – רשמים מבית מדרש ישראלי פתוח


שלומי פרלמוטר

שלומי פרלמוטר
"אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת" – כך הגיב על שריפת הענק הקטלנית מנהיג ש"ס הרב עובדיה יוסף, שנציגו ועושה דברו בממשלה הוא שר הפנים אלי ישי, האחראי על שירותי הכבאות של ישראל. כאשר מקשיבים לדברים אלה עולה על הדעת שנכון יותר לומר: אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ, ט), חילול ערך העבודה והאחריות האמיתית והיומיומית למערכות שירות וביטחון לאומיות קריטיות שהופקדו בידיך כנאמן הציבור.

האחריות המעשית מאוד, ששה ימים בשבוע, לשקוד על מוכנותן ותפקודן, לעסוק בזה בדאגה וברצינות, ללמוד ולהשוות את מוכנותנו לעומת מקומות אחרים בעולם, לקרוא וללמוד כל הזמן חוות דעת מקצועיות על אפשרויות שיפור טכנולוגי וארגוני של אמצעי ההצלה הללו, להיות במצב 'היכון' קבוע לבדיקת תקלות אפשריות, לחשוב ולהתכונן לתרחישים שונים, להיות טרוד ומודע לתחזיות קצה שעלולות להתממש ולסכן את האזרחים - זוהי העבודה היומיומית הנדרשת מנציגי הציבור האחראיים. היא קודמת מוסרית והגיונית כאחד לדיבורים על יום המנוחה השבועי, על קדושת השבת. אסון שריפה מסדר גודל כזה מעיד על הזנחה וחוסר תשומת לב לדברים שלהם הקדימות הראשונה של 'פיקוח נפש'.

אם מצוות 'פיקוח נפש' דוחה שבת, על אחת כמה וכמה היא דוחה מנוחה שאיננה במקומה בימי העבודה, בששת הימים המוקדשים לתיקון עולם ויישובו, בדחילו ורחימו. על כך נאמר: 'קשוט עצמך תחילה'. ואם אפשר להוסיף, מנוחה שאינה במקומה וחיי בטלה על חשבון הציבור הכללי מאפיינים קבוצות גדלות והולכות בחברה הישראלית, ודי לחכם ברמיזה.

אבל מעבר לשאלה על צביונם של 'ימי העבודה', הדברים של הרב עובדיה יוסף על 'חילול השבת' נוגעים לעניין משמעותי נוסף, והוא צביון השבת עצמה. כמי שלומד השנה על נושא 'השבת' בבית מדרש ישראלי פתוח המשותף לדתיים וחילוניים, בית מדרש 'אלול' בירושלים, אני סבור שיש דרכים רבות להבין ולחיות את השבת ואת משמעותה בימינו. לא רק דרך אחת של 'שמירת שבת' בנוסח האורתודוכסי ההלכתי, שכל חריגה ממנה היא בגדר 'חילול שבת' נורא שעונשו בצידו. בבית המדרש הפתוח שלנו, דרך הלימוד המשותף של מקורות ישראל, אנו רואים את עושר האפשרויות לבטא את הערכים הנפלאים וההומאניים והאור שביסוד השבת. ברוב המקורות היהודיים על השבת אנו פוגשים את ערכי החירות מהשעבוד והחתירה לשוויון וכבוד לחיים, את הרגישות לזכותו של כל אדם ולו העני ביותר למימד של אנושיות אמיתית, 'לטעם גן עדן' ולו ליום אחד בשבוע.

היום הזה מאפשר מגוון של ביטויים ל'עונג שבת' ולמנוחה אמיתית הממלאת ומטעינה את הנפש (כאמור 'וביום השביעי שבת, וינפש'), ואנו מוזמנים לחוות בו את קשת האפשרויות של ההתרחבות הפנימית, הלימוד, התפילה, הטיול, השיחה, הבילוי, את המפגש המשפחתי והחברי, את השיבה לטבעיות, למפגש עם עצמנו, את שאר הרוח ומנוחת הנפש והשמחה של החיים ללא לחץ וטרדות החומר והיומיום, את מימדי הקדושה שכל אחד היה רוצה להרגיש בחייו, בדרכו ועל פי בחירתו. אפשרויות ונקודות אחיזה אנו מגלים בניסוחים הלכתיים או אגדיים וסיפורים מגוונים ומלאי יופי בתורה ובספרות הנבואה ובמדרשים, בתלמוד ובפיוט, בחסידות ובקבלה, בהגות תנועת המוסר, ההשכלה והציונות, בשירה וספרות עברית, ובמיטב הספרות וההגות האוניברסאלית. האופקים מתרחבים, האפשרויות לביטוי השבת גדלות, ואנו מקבלים השראה, איש איש על פי אמונתו.

השבת איננה מצווה חמורת סבר שכל החורג ממנה אמור להיענש בשריפת יערותיו ובתיו ובקיפוח חייו עצמם, מידי 'ההשגחה העליונה' הזועמת. זוהי אמנם תפיסת עולם מוכרת, שגם לה יש אחיזה במסורת היהודית, אולם היא בלתי מתקבלת על הדעת ועל הלב של יהודי מודרני, בן זמננו, והיא מובילה לטעמי למסקנות מרושעות ואבסורדיות. בכל אופן היא לא יכולה להיות הגישה היהודית היחידה, ובעניין זה האחריות והיוזמה תלויה בציבור החופשי והלא חרדי לסוגיו. בניסוח פרובוקטיבי הייתי אומר שעליו להפסיק לחיות כ'פרזיט רוחני' במעגלי חייו מהלידה ועד הקדיש, ובתכני חגיו ומועדיו וסמלי זהותו. הוא לא מכיר מספיק את 'ארון הספרים היהודי', ולכן הוא לא בדיאלוג חי ויצרני עם תרבותו ההיסטורית, הלאומית והרוחנית. בדיוק כשם שעל הציבור החרדי להפסיק את הפרזיטיות המקוממת וחוסר היצרנות שלו בתחומי העבודה והפרנסה, השירות בצבא, המחקר המדעי והפיתוח הטכנולוגי, והניתוק מהתרבות הכללית, הומניזם המערבי והדמוקרטיה.

עלינו לעודד בישראל בתי מדרש שיחזקו דימויים ואפשרויות אחרות של השבת, ושל מושגים והיבטים נוספים במסורת ישראל בכלל. עלינו לעודד בתי מדרש של אנשים העובדים לפרנסתם וזכאים גם לשאר רוח והרחבת אופקים ושיח משמעותי, בתי מדרש כדרך יהודית נפלאה ל'חינוך מבוגרים' כלומר לחינוך עצמי מתמשך לאורך כל החיים, לשיח קשוב ולא דוגמטי בינינו לבין חכמי העבר ויצירותיהם הגדולות, ובינינו לבין עצמנו. עלינו לפתוח הרבה בתי מדרש פתוחים כמו 'אלול' לשם מפגש שבועי קבוע ללימוד ושיחה (אני מכנה אותו 'בית מדרש למידה טובה' במשמעות כפולה: מקום ללמידה ולתיקון המידות). מקומות כאלה לא יהיו בשום אופן תחליף לחובת העבודה וההגנה, למחקר אקדמי ויצירה אמנותית, לתרבות כללית ואחריות חברתית, אלא לצידם, בשילוב אורגני איכותי, כמנוע הליבה של זהותנו היהודית ודמותנו המוסרית.

הכותב הוא רכז פדגוגי של בית המדרש אלול

יום שני, 6 בדצמבר 2010

על אש ועל שבת (בעקבות דברי הרב עובדיה יוסף)

נעמה שקד

איך לגעת בעצב החשוף, בשעה שגוף-הארץ-ויושביה שרוף, כווּי, בוער בדליקה האכזרית הזאת. בשעה שתושבי ישראל מבכים את השרפה אשר שרף ה'.

איך להעלות אש אחרת, אש בהירה וחיה, שמתלהטת בשעה שבני אדם יושבים יחד ועוסקים בתורה – כמו שמתארים חז"ל: "והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, והיו ערבים כעיקר נתינתן. וכן עיקר נתינתן מסיני לא באש היו ניתנין?! זהו שכתוב (דברים ד) 'וההר בוער באש'" (מדרש שיר השירים רבה, א, יג). היכולת הזאת לתאר באופן חדש לגמרי את הר סיני הבוער באש, לא כמעמד נורא-הוד המטיל יראה וחרדה אלא כאחוז באש של תשוקה ושמחה, ערבוּת ומתיקות – היא מפִּלאי היצירה של חכמינו, אוהבי התורה ומחדשיה.

איך ללמוד מהם לחדֵש, באומץ ובאהבה?

כן, אנחנו יודעים את דברי התוכחה המרים של הנביא ירמיהו, "ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת... והִצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה" (יז כד). ולצידם גם את נבואת ישעיהו הרוויה ישועה ואור, "אשר ישמרו את שבתותי... ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם... ושִׂמחתים..." (נו), "כי תראה ערום וכִסיתו ומבשרך לא תתעלם, אז יבּקע כשחר אורךָ... אם תשיב משבּת רגלך... וקראת לשבת עֹנג" (נח). ומתוך כל זאת אפשר לשֶבת יחד, דתיים וחילונים ומסורתיים ועוד זרמים ביהדות של ימינו, לשתף ולברר וללמוד: "את שבתותי תשמֹרו" – שבתות הרבה יש ולא צורה אחת של שבת. ללמוד שיש "שומרי שבת" ו"קוראי עונג" בדרכים שונות. לפרושׂ ולפרֵש את שבתותינו זו ליד זו, לנסות לא לפחד, להשתדל לא לדרוך אחד לשני על הרגליים. אפשר לחפש יחד איך להדליק, בחום הלב, להבה שיש בה ערבוּת זה לזה ונתינה ושמחה.

מול האש האיומה והמכלה צריך לומר תפילה לגשמי רצון ברכה ונדבה. להתפלל לאש מגינה ומאירה ומחממת, לכבוד ולמרפא ולנחמה.

עַל כֵּן צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ. לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם, מֵעַי מֵעַי עַל חַלְלֵיהֶם. כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ. כָּאָמוּר 'וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְּתוֹכָהּ'. (מתוך תפילת 'נחם' לתשעה באב)

הכותבת לומדת ומלמדת בבית המדרש אלול בירושלים העוסק השנה בנושא השבת

יום שבת, 4 בדצמבר 2010

תנוכה תשע"א: נס לא קרה לנו - פך שמן לא מצאנו

שלומי פרלמוטר

'הנס של הלב האמיץ' או 'נס לא קרה לנו' ? על סתירה לוגו-פואטית בשיר חנוכה

את השיר "הנס של הלב האמיץ" חיבר בראשית שנות השלושים אהרון זאב, שהיה קצין חינוך ראשי הראשון של צה"ל, כאשר היה מורה בבית-החינוך של זרם העובדים. השיר הולחן ע"י מוטי זעירא בהשמטת הבית הראשון המובא להלן, וידוע לכל בשמו 'אנו נושאים לפידים'. אני רוצה להתבונן במה שנראה כסתירה כפולה: בין השיר המודרני לבין הברכה המסורתית, ובתוך השיר עצמו.

הנס של הלב האמיץ / אהרון זאב

הנרות הללו אנו מדליקים
על הניסים ועל הנפלאות
שבימים ההם ובזמן הזה.
ניסים ונפלאות
שנעשו בידי אנוש-

הנס של הלב האמיץ,
הפלא של רוח האדם,
זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות,
הֶאדירה דלים, חיזקה מועטים
ותיתן להם ניצחון.

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר -
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא !

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנו.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינו,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינו.

נֵס לֹא קָרָה לָנו -
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנו.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם -
וַיְּהִי אוֹר !

סתירה: בלימוד לחנוכה מביאים לעיתים את הניגוד בין השיר הציוני-חלוצי הזה של זאב ובין ברכת 'על הניסים' המסורתית שאומרים בהדלקת הנרות: "הנרות הללו אנו מדליקים על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, על ידי כוהניך הקדושים. וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, כדי להודות ולהלל לשמך הגדול על ניסיך ועל נפלאותיך ועל ישועתך". בסתירה מכוונת וגלויה השיר מתריס, בנימה אקטואלית: 'נס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו'.

אין סתירה: לכאורה, זאב מדבר על דורנו אנו ולא על החשמונאים, ולכן אין כאן שום סתירה ישירה לתודעת הנס הדתית. בדיוק כמו שאנשי חז"ל יכלו לומר שפסקה הנבואה בזמנם, מבלי להכחיש או להטיל בספק את קיומה של נבואה בזמן המקרא.
סתירה: אולם עושה רושם שהמשורר חותר בכל זאת לאמירה 'נטורליסטית' כוללת על מהותו של הנס, בימים ההם ובזמן הזה. הוא משמיע לנו שניסים לא 'קורים', ניסים לא 'מתרחשים' בהוראת ההשגחה העליונה, בהתערבות אלוהית שמעל ומחוץ לסדרי הטבע. אם זאת כוונתו, הרי יש בכך באמת ניגוד עמוק לתמונת העולם ולאמונה היהודית המסורתית.

סתירה פנימית: אולם כשקוראים את השיר המקורי כולו, לרבות הבית הראשון שלא הולחן ולכן מוכר פחות, מפתיע לגלות שהניגוד קיים גם בתוך השיר עצמו! הבית הראשון פותח ממש בנוסח מקוצר של התפילה המסורתית: "הנרות הללו אנו מדליקים על הניסים ועל הנפלאות שבימים ההם ובזמן הזה". האם אין ניגוד בולט יותר מזה לאמירה בהמשך השיר "נס לא קרה לנו"?

אין סתירה: בתוך השיר יש דרך לישב את הסתירה בנוסח הומניסטי-חילוני. מהם הניסים והנפלאות בעיני המשורר? "ניסים ונפלאות שנעשו בידי אנוש- הנס של הלב האמיץ, הפלא של רוח האדם". הניסים בחיי האומה אינם אלא חריגות מופלאות מהצפוי, ממהלך הדברים המורגל והטבעי, חריגות הנעשות על ידי בני אנוש מופתיים, במאמץ אידיאליסטי עילאי של גיבורים נאמנים, גיבורי רוח ומוסר עם כישרון מעשה. לא אלוהים אם כן, אלא הם עצמם מביאים 'ניסים', מביאים את 'האור' במעשיהם. כזה הוא למשל 'הנס הציוני'.

אין סתירה: הסתירה שבתוך השיר התבררה כסתירה לכאורה, מכיוון שהשימוש בביטוי נס היה רב משמעי. בחלק הראשון הוא תורגם במפורש ל'נס שנעשה בידי בני אנוש', ואילו בחלק השני של השיר כאשר נאמר 'נס לא קרה לנו', הנס נתפס במשמעותו האמונית המקורית, כהתערבות טרנסנדנטית של ההשגחה העליונה.

סתירה? אולם השאלה הגדולה והמעניינת היא: האם אפשר לפשר באופן כלשהו בין המסר הזה לבין האמונה המסורתית המתבטאת בתפילה, 'בהודיה והלל לשמך הגדול', בניסים מידי אלוהים? האם יש אפשרות לתת פירוש נטורליסטי והומניסטי למושגי ה'נס' של המסורת היהודית, או שאלה פשוט שתי השקפות מנוגדות? נשים לב למשל שכבר בתפילת 'על הניסים' נאמר "על הניסים... שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, על ידי כוהניך הגדולים". אז מי עשה את הנס – אלוהים, או כוהניו הגדולים, או שניהם? האם יש כאן הכרעה טרמינולוגית ותו לא, הכרעה על שימוש רב משמעי במילים שלא משנה מהותית את הבנת המציאות? האם אפשר לומר בפשטות שהחלוצים ואנשי המוסר האידיאליסטים של הציונות החילונית הם 'המוציאים לפועל' של 'הנס האלוהי', ואין הם שונים בכך בשום פנים ואופן מהכוהנים או מדמויות חז"ל בעבר? ואם נאמר שהם מימשו בחייהם 'נס', בלי להוסיף לו את המילה 'אלוהי', האם זה משנה?

אלה שאלות משמעותיות במיוחד למפגש השפות והאמונות ולדיאלוג המתנהל בבתי המדרש ובקהילות הלומדות של 'אלול', דיאלוג בינינו לבין המקורות, ובינינו לבין עצמנו. איך נדע לזהות נס ולקרוא לו בשם? וכיצד ראוי להשתמש בשפה, האם בנוסח מרחיב וגמיש ואף מעורפל, או דווקא קבוע ובהיר וחד משמעי יותר, כדי שנדע בכלל על מה אנחנו מדברים ונוכל להתייחס ולהעריך השקפות ונורמות עם משמעות מוסכמת? מהי קדושה? מהי אמונה? מהי תורה? מהו חילוני? מהו דתי? מיהי אלוהים? איך מזהים נבואה ו'השראה אלוהית'?

על כל אלה, בהמשך.

יום שני, 15 בנובמבר 2010

דמות הקומיקס "בבא" קמה לחיים בקהילת אלול במצפה רמון


מאת אילנית יהודה, מנחת קהילת אלול במצפה רמון

כיצד ניתן לרענן את הפנייה למקורות בדרך שאינה שגרתית? כיצד ניתן להעצים את החוויה מן המפגש? כיצד ניתן לפנות לקהלי יעד שונים? כיצד ניתן לשלב אלמנטים של הומור? שאלות אלו ואחרות, אין ספק בידי, מעסיקות כל מנחה של בית המדרש. אני שמחה לומר שעלה בידנו להשיג את המטרות הללו (ואחרות) בערב אישי ויוצא דופן שבו התארח המאייר שי צ'רקה במצפה רמון.

שי צ'רקה הוא אמן קומיקס פורה, שיצר דמות לא יוצלחית, העונה לשם "בבא" ושתל אותה אי שם בתקופת המשנה. בערב זה חשנו שתקופת המשנה מעולם לא היתה קרובה אלינו יותר ושדמותו של "בבא" שעמדה בלב הדיון היא מקור להזדהות, קרוב לבבות ויצירת אמפטיה בכל זמן ומקום.

הערב הפגיש בין דתיים לחילוניים ובין הורים לילדים (מכיתה ד' ומעלה) שהצטרפו לראשונה למעגל פעילותינו. בחרנו בילדים בוגרים על מנת לאפשר שיח בעל עומק מול המתארח ומול ההורים שהיו פעילים בהובלת השיחה. ניתן לומר שהחלטה זו גרמה לכך שהערב אפשר לנוכחים, ללא תלות בגילם, לפתוח צוהר משמעותי לשפתו המרתקת וחוצת הגבולות של האיור.

הפרשנות שיוצרת עבודתו של צ'רקה (שאייר און-ליין, מהלך כל המפגש) למקורות גרמה לקהל להיכנס לעולמם של תורה ומדרש מזווית משעשעת מצד אחד, אמנותית מצד שני, הפתוחה תמיד לדיאלוג. הערב זכה להצלחה רבה ומילות תודה והוקרה נשמעות ממגוון הקשת הקהילתית של היישוב.

ברצוני לציין כי אנו מקיימים ערבים מסוג זה באופן רציף החל משנת תש"ע. בית המדרש פועל במתכונת של אירועים קהילתיים הפתוחים לקהל הרחב – במצפה רמון וביישובי הסביבה. אירועים אלו מאפשרים הרחבה של מעגל הנהנים מן הפעלות האלולית, מזמנים מפגש בין עולמות שונים, מעלים מתוך עצמם לימוד, דיבור וחוויה שלא היתה מתאפשרת בדרך אחרת.

המפגשים מתקיימים בשיתוף המועצה המקומית, המתנ"ס והספרייה הציבורית.

אני תקווה שפעילותו המבורכת של בית המדרש תחדש ימיה במחוזותינו תמיד ושמפגשים מסוג זה ימשיכו להיות חלק מהותי ובלתי נפרד מחיי הקהילה.

יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

כל העיר ממליץ על שני מסלולים בבית המדרש


מדור "המצעד" במקומון הירושלמי "כל העיר" ממליץ על שני מסלולים בבית המדרש אלול. האחת להורים והאחרת לכתיבה יוצרת. 

יום שלישי, 2 בנובמבר 2010

קיצבאות לבתי מדרש פלורליסטיים במקום לחרדים

מאת רני יבין


שתי מחאות ציבוריות פרצו בשבוע האחרון במדינה. הראשונה מחאת הנכים והשנייה מחאת הסטודנטים. מחאת הנכים היתה בת יום אחד בלבד. ראש הממשלה בנימין נתניהו זימן אליו את נציגי הנכים שקבלו נגד משרדי הממשלה השונים על הפגיעה בזכויותיהם ובישר להם על הקמתה של ועדה בעניין. בשיח הישראלי לא נשמע אף לא קול אחד המצדיק את מדיניות הממשלה בעניינם.

ועדה הוקמה גם לאחר מחאת הסטודנטים, אלו יחד עם אוכלוסיות נוספות התקוממו נגד הכוונה להקצות מיליוני שקלים כהשלמת הכנסה עבור אברכים וסטודנטים שאינם עובדים והם בעלי שלושה ילדים ומעלה. המחאה הזו לא פסקה בעקבות ההכרזה על הקמתה של הוועדה. אולם בניגוד למחאת הנכים, כאן התייצבו חברי הכנסת החרדים ובראשם משה גפני והתגאו בהצעת החוק ואף הבהירו כי זהו נושא שעליו הם יפילו את הממשלה.

אפשר לראות זאת כחוצפה וסחטנות אולם זו נקודת מבט שטחית החוטאת לאמת ומסירה את האחריות מעלינו. דרישתם של החרדים מעוגנת בעולם של ערכים ואידיאולוגיה שאין לנו את הכלים להתמודד עמם. במשך עשרות שנים הזנחנו את עולם הטקסטים היהודיים והפקרנו אותו לטובת הציבור החרדי. להזנחת התנ"ך, המשנה, המדרשים, התלמודים וספרות עניפה הממשיכה עד היום יש מחיר כבד. ניסינו לעצב זהות יהודית אחרת, זהות חדשה, תוך התעלמות ומחיקת העבר. אל הוואקום הזה נכנסו החרדים ועיצבו זהות יהודית חדשה, מעוותת ומסולפת, זאת במסווה של יהדות אותנטית.

אבל המחיר האמיתי אותו אנחנו משלמים הוא מחיר הערכים. התנתקנו מעולם הערכים היהודי העשיר, החברתי והתרבותי. גם כאן החרדים נכנסו אל הוואקום וניכסו לעצמם את עולם הערכים יהודי. הערך של לימוד התורה הפך לערך עליון וכל ערך אחר הפך לשולי. הם מתעלמים מערכי היהדות המעודדים עבודה ויצרנות, ערכים המתחילים כבר בספר בראשית עם יציאת אדם הראשון מגן עדן ("בזעת אפך תאכל לחם"), ממשיכים בתנ"ך בספר תהילים ("יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך") ובמשנה במסכת אבות ("אהב את המלאכה ושנא את הרבנות") ושזורים לכל אורך הדורות. מנגד, הם הרימו על נס ערכים שוליים שלא היו קיימים ביהדות במשך אלפי שנים.

אין לזלזל בבלעדיות של החרדים על הטקסטים הללו. מהמקורות היהודיים הם שואבים עוצמות וכוחות המאפשרים להם חיים בתנאי עוני קשים, חיים נטולי השכלה ועבודה, חיים שאחוז העוזבים אותם הוא שולי.

בשערי ארגוני ההתחדשות היהודית הפועלים בכל רחבי הארץ אנו מוצאים מדי יום יהודים וישראלים המבקשים לצקת ערכים יהודיים למעשיהם, לאהבותיהם ולמלאכתם. בתי מדרש אקולוגיים פועלים לצד בתי מדרש למספרי סיפורים. הספקטרום הרחב של הנושאים הנלמדים - החל מזכויות אדם, דרך יחסי הורים-ילדים, ממעגל-השנה ועד ללימוד תורה  מאהבת הדעת - מבטא חיבור יהודי עמוק ואמיתי לאין סוף של נושאים הרלוונטיים למאה ה-21.

את מיליוני השקלים אותם מתכוונת המדינה להעביר לאברכים הלומדים יש להפנות לארגוני ההתחדשות היהודית. ארגונים אלה נאבקים מדי יום על הישרדותם הכלכלית ואינם יכולים להסתמך על תרומותיהם של פילנטרופים מעבר לים או על שכר הלימוד של תלמידיהם. המדינה ומוסדותיה הם אלו שצריכים לתחזק, לשמר ולפתח את ארגוני ההתחדשות היהודית. רק תמיכה ממשלתית קבועה ומסודרת המעוגנת בתקציב המדינה תצמיח כאן דור חדש של לומדים המביאים מתוך הלימוד מענה לכלל החברה בישראל,. תמיכה כזו חייבת להיות מופנית לארגוני התחדשות יהודית פלורליסטיים, כאלה הפותחים את שעריהם בפני כולם ללא הבדל מין, גזע ואף ללא הבדל של דת.



יום שלישי, 19 באוקטובר 2010

'יום הזיכרון לרבין' יהפוך ל'יום הדמוקרטיה'


  • מאת שלומי פרלמוטר

הדרך ארוכה. פרלמוטר
אני רוצה לספר לכם על יוזמה תרבותית ורוחנית שנבעה מחזון מרחיק ראות, וקדמה לרצח רבין. קבוצת צעירים שניסתה לבלום את תהליכי העומק המסוכנים של הקצנה וחוסר דיאלוג בין דתיים וחילוניים בישראל, ובין אנשי שמאל וימין, פערים שאכן הובלו בסופו של דבר לרצח. אולי כך פועלת 'נבואה': לפני עשרים ואחת שנה, בשנת 1989, הוקם בית המדרש הדיאלוגי והשוויוני 'אלול' בירושלים, הראשון בין בתי המדרש הפלורליסטיים בישראל. עד היום זהו מקום בעל חשיבות גדולה לחברה ולתרבות היהודית, ובין השאר יש לו השלכות גם על 'יום הזיכרון לרבין' שלפי ההצעה יהפוך ל'יום הדמוקרטיה והסובלנות' בישראל. לדעתי גם אם 'אלול' איננו מוכר דיו, חשיבותו של המקום המיוחד הזה תלך ותתבהר בעתיד, כמין 'חממת תרבות יהודית-דמוקרטית' מיוחדת במינה. ואסביר מדוע:


בית המדרש הפלורליסטי 'אלול'
מיומו הראשון של בית המדרש המשותף אנו שואפים ללימוד של מקורות יהודיים מתוך סובלנות והקשבה הדדית, מתוך שיח של אמת בין בעלי רקעים שונים. הרעיון היה להפגיש דתיים וחילוניים, גברים ונשים, ולאפשר גם לקולות מהשמאל ומהימין של הקשת הפוליטית כולה להישמע בתוך בית המדרש, כמו בית הלל ובית שמאי בתקופת המשנה, לעודד 'תרבות של מחלוקת' שיש לה שורשים יהודיים חזקים (התלמוד כדוגמה מובהקת) ושורשים הומניסטיים (המסורת הסוקראטית המערבית, ועיקרון חופש המחשבה והביקורת של המדע והדמוקרטיה כאחד). למדנו יחד מתוך הקשבה עמוקה לתורה ולחכמת העבר, לחכמת החיים שלנו עצמנו, למשותף הערכי והציוני וגם להבדלים בינינו.

פגשנו את כל טווח המקורות שלנו, בחברותות לימוד קטנות ובמעגל 'האסיף' המסכם. קיבלנו השראה וחכמה וקדושה מהתנ"ך והתלמוד, הקבלה והחסידות, ההשכלה וההגות הציונית, עד אמנות שירה וספרות עברית חדשה. כל אחד עשה עם הלימוד מה שליבו ואמונתו כיוונו אותו, ולא הייתה הלכה משותפת מחייבת. לדוגמא, כשרב אורתודוכסי ישב בחברותא ולמד עם חילונית, מורה לספרות או פסיכולוגית, היה רשאי כל אחד מהם לאמץ את הפרשנות המסורתית או לבקר אותה, וגם להציע פרשנות אישית משלו לתורה ולכתובים השונים.

לאחר מכן, בסוף כל שנת לימוד, הציע כל לומד מעין 'פרויקט אישי' שבו הגיב למאמרים ומדרשים שנגעו בו והצמיח מתוכם יצירה משמעותית בתחומי האמנות, הכתיבה, החינוך, ורעיונות לעיצוב חיי הקהילה והחברה הישראלית כולה. זה היה חודש 'ההגשות' המופלא, בו חזינו בעינינו ובכל חושינו מהי התחדשות יהודית עשירה ומשמעותית. ראינו עצמנו כמי שממשיכים וממלאים את המסגרת שבנו הורינו: ממלאים בתוכן של תרבות עומק יהודית-דמוקרטית את המדינה היהודית-דמוקרטית היקרה שלנו.

בנוסף לפן הלימודי והיצירתי, בית המדרש הזה הפך למין 'מחנה אימונים' בהתנהלות דיאלוגית ודמוקרטית ובמחלוקת לא אלימה. להזכירכם: הימים- ימי האינתיפאדה הראשונה 1989, כשהמחלוקת הפוליטית והערכית בין הימין והשמאל הישראלי בשיאה, ומפגש כזה בין דתיים לחילוניים ובין שמאל לימין נדיר לחלוטין.
בתהליך הלימוד המשותף של היהדות גילינו שאנו בעצם מתאמנים מדי יום ביומו במימוש ערכים אנושיים ודמוקרטיים כלליים: באמפתיה והקשבה עמוקה לזולת, למילים ולמה שמאחורי המילים, וברגישות לשאלות: מה זר ולא מובן לי בעולם הרגשות ובצורת החשיבה של האחר? מה מאיים עלי בנוכחותו, באידיאות ובדיבור שלו? מה מושך או מחדש לי בנקודת מבטו? כביכול "אירחנו" את עמיתינו בחדרים הפנימיים שלנו, כולל אזורים פחות מעובדים רגשית או מנוסחים במחשבה, אזורי האמונה, המבוכה, החשש, ההומור העצמי וכדומה, וזכינו "להתארח" במקביל בחדרים שלהם. כל "הכנסת אורחים" כזו הייתה מרתקת, מאתגרת, מרגשת.

בית המדרש לאחר רצח רבין
וברביעי בנובמבר שנת 1995 נרצח רבין, ראש ממשלת ישראל, לכאורה בשם ציוויי ההלכה ו'תורת ישראל'. אין צורך להכביר מילים על הטראומה הלאומית הזכורה לכולם. ומה היה אז בבית מדרש 'אלול'? מעגלי דיבור, מעגלי שתיקה כואבת, רועמת, מחפשת מוצא משותף. היו שנתנו ביטוי ופורקן לרגשות ולמחשבות שלהם מתוך רצון להמשיך במפעל המשותף, המופתי, להיפגש ב'חזית הדיאלוגית' מתוך אחריות לאיחוי השבר הלאומי, מתוך רצון להמשיך לייצר מתווה לגשר בין המסורת היהודית וערכיה לבין הדמוקרטיה והתרבות הישראלית המתהווה, ובין חלקי העם. והיו אחרים שקצו בכך, ולא יכלו עוד לעבור לסדר היום ולהמשיך ללמוד וליצור יחד. הקרע, הכעס והאכזבה היו גדולים מדי עבורם.

זכורה שיחה אחת שהתקיימה בבית המדרש לאחר הרצח. אחד מאנשי השמאל אמר שהוא רואה בכל החברה הדתית והמתנחלים שותפים באחריות לרצח הזה. הוא הטיח דברי ביקורת קשים גם כלפי שותפיו לבית המדרש, ואמר שהוא לא מבין איך הוא עצמו יכול להמשיך ללמוד איתם, בעודו חושב מה שהוא חושב עליהם לאחר הרצח. אחת המשתתפות הגיבה ואמרה שהוא לא חייב, שאף אחד לא מכריח אותו להישאר. זה היה רגע דרמתי: הוא קם ממקומו, ואמר שבאמת זה לא מקום בשבילו, יצא בהפגנתיות מהחדר, ולא שב עוד לעולם. שאר המשתתפים בחרו להישאר בחדר, להמשיך ליצור יחד תרבות יהודית משותפת, להמשיך את הדיאלוג הפרשני המורכב עם מקורות ישראל, ולהמשיך לאחוז גם ברוח הדיאלוג בינינו, להתעקש בגבורה פנימית אמיתית, ולא לוותר על מרחב ההקשבה, הסקרנות והכבוד ההדדי דווקא ברגעי המחלוקת והמשבר הקשה.

אולם יש לזכור שהרגשות הקשים זרמו גם מימין לשמאל, והביקורת הנוקבת הופנתה כלפי אלה שתמכו בהסכמי אוסלו ובוויתור על ארץ ישראל (סוג זה של ביקורת מימין חזר כמובן ביתר שאת לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ובייחוד לאחר פינוי רצועת עזה וחורבן גוש קטיף בשנת 2005. מסתבר שכל חמש שנים יש לנו טראומה לאומית חדשה, שמאתגרת את הקשב והסובלנות שלנו, ומותחת את עצביו של בית המדרש עד הקצה...).

דוגמא של 'חברותא' לאחר הרצח
אני זוכר שבשנה שלאחר רצח רבין ישבתי בבית המדרש בחברותא משך שנה שלימה עם אישה דתייה שהייתה מקבוצת המתנחלים הראשונה בחברון לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר זמן היא עברה לקריית ארבע, והייתה חברה ושכנה קרובה, דלת ליד דלת (משך עשר שנים!) של הרופא המקומי ד"ר ברוך גולדשטיין... הזעזוע מהרצח גרם לה לעזוב את קריית ארבע ואף להגיע ללמוד ב'אלול'. הנושא שלמדנו באותה שנה היה 'עבודת אלילים', וניסינו לברר מה אומר לנו המושג הזה בימינו, ובמה הוא מתבטא בחיינו אנו, מבחינה פסיכולוגית, רוחנית, פוליטית, דתית, אמנותית, חברתית, אבל לא לפני שלמדנו על שכבות המשמעות שהוטענו על המושג במהלך כל ההיסטוריה והמחשבה היהודית, החל מהתנ"ך והתלמוד עד הספרות העברית, הקולנוע והפילוסופיה המודרנית. שאלנו מהי בעצם 'עבודת אלילים'? האם המושג רלוונטי כיום? מה מתוך ההתרחשויות הדרמטיות והקבועות בישראל הוא למעשה 'עבודת אלילים' ('ההתנחלות'? 'החילוניות'? 'הדת'? 'דקדוקי ההלכה'? 'הדמוקרטיה'? 'הצרכנות'? ...ואיך קשור רצח רבין למושג הזה?). כמובן ביררנו זאת תוך כדי שאלות פילוסופיות:האם המושג מציין בעיה בהבנת האלוהות? ואולי הבעיה היא רק בייצוג ובפולחן האלוהות? או שיש כאן בעיה בתחום הנורמות המוסריות והמיניות של החברה האלילית, ופחות בתיאולוגיה? האם הבעיה היא באשרור סמלי של הכוח הפוליטי הרודני (כמו במאבק של אברהם עם נמרוד ושל משה עם פרעה, או של שרנסקי עם ברז'נייב)? ואולי יש כאן סימון קבוצתי-סוציולוגי בלבד, סימון של הייחוד הלאומי והתרבותי של עם ישראל, כשמשמעות המושג גמישה ומשתנה, בדומה לדגל? ומה היחס הרצוי כיום לדתות אחרות? ומה עם מעמד העיקרון הליברלי של 'חופש הדת והחופש מדת' ביחס לאיסור 'עבודת אלילים'? ואולי צריך לעשות מהפיכה בהערכת המושג 'עבודת אלילים', כי היא בעצם דבר חיובי ונפלא, במשמעות של הערצת הטבע ושמירה עליו, במשמעות 'הפגאנית' של דת-טבע הסוגדת לכוחות החיים, בנוסח אינדיאני וניטשיאני ואקולוגי וניו-אייג'י , ואפילו ציוני מובהק? הכל תלוי בפרשנות, במדרש, ובשיח בינינו בבית המדרש.

אני עצמי, שהגעתי לירושלים מקיבוץ חילוני (עם ההערכה ל"עבודה עצמית", והתנגדות ל"עבודה זרה" שמובנת מחדש כ"ניכור" בפרשנות הסוציאליסטית, או כ"פרזיטיות" ו"ניצול אחרים"), הבאתי ללימוד פרספקטיבות אחרות. יחד עשינו את הבירורים שלנו בחברותא וניסינו ללמוד איך נוצרים הבדלים כאלה בינינו, מה זה אומר על גולדשטיין, על תורת ישראל, והיכן בכל זאת נקודות הסכמה וחיבור.

הבעיה עם 'יום הזכרון ליצחק רבין'
גם בארץ כולה התקבע היום הזה כמועד שבו נזכרים ברצח, ברקע ובלקחים שלו. לעיתים מדגישים את "מורשת רבין" ולפעמים הקשרים אחרים. בעקבות הטראומה נפתחו 'קבוצות דיאלוג' לרוב, ובתי מדרש משותפים נוספים הוקמו בדגם של 'אלול'. כאמור, 'אלול' היווה מודל לחיקוי, משום שקם ביוזמה חלוצית חמש שנים קודם לכן והיה עתיר ניסיון יקר ערך. מייסדיו התברכו כנראה באינטואיציה בריאה במיוחד – הם היו חדורים בתחושת הדחיפות, בהבנת ההכרח לגשר על הקיטוב והמרחק המסוכן בין הצבורים, בצורך בשפה משותפת. הם פיתחו דרכי לימוד חדשות, והקדישו את עצמם לכך. חבל שקול האזעקה החרישי והעדין שלהם לא נשמע מספיק, לא נשמע בזמן.

אבל במשך השנים הלכה והתבררה בעיה קשה: חלק משמעותי מהציבור הישראלי אינו חש שותף למסרים שהוטענו על היום הזה. התגלה שיש קושי להפוך את יום רבין ליום משמעותי משותף לכולם, וזאת אולי מכיוון שהוא נתפס כיום השייך לקבוצת 'השמאל החילוני' בישראל, והרבה פחות שייך לאנשי הימין או לדתיים, שמתקשים להזדהות עם דמותו וערכיו של רבין, מנהיג מפלגת העבודה והאחראי על 'הסכמי אוסלו' שהיה יריבם האידיאולוגי בעודו בחיים. בודאי שאין בכך תמיכה במעשים של אלימות ורצח פוליטי, אבל מכאן ועד הזדהות עם "יום רבין" הדרך ארוכה.

מ'יום רבין' ל'יום הדמוקרטיה'
האם אפשר ללמוד משהו מהניסיון של 'בית מדרש אלול' לעניין עיצובו העתידי של יום רבין? אני סבור שיש ללמוד שלושה דברים עיקריים:

1) האחד, נוגע בהגדרתו של היום. בראייה ארוכת טווח נעשה נכון אם נהפוך את "יום רבין" להיות 'יום הדמוקרטיה', יום שבו מובלטים ערכי הדמוקרטיה בכל מערכות החינוך והתרבות, ומעלים על נס את עקרונות הסובלנות, אי האלימות, תרבות המחלוקת הדמוקרטית, השוויון האזרחי וכל ביטויי כבוד האדם וחירותו. לכל הערכים הבסיסיים האלה, המקובלים היום כערכי מוסר אוניברסליים ויסוד לכל חברה הומאנית מתוקנת, יש זרעים ושורשים גם ביהדות ותפקידנו להצמיח ולגדל אותם. זה מה שניסינו לעשות בבית המדרש השוויוני שלנו ב'אלול', גם בתכנים שלמדנו וגם במבנה הדיאלוגי ובתהליכים הקבוצתיים.

2) יתרון שני של ההגדרה החדשה של היום כ'יום הדמוקרטיה' היא בכך שכולם יזדהו איתו בקלות, ולא יהיה לו צבע מפלגתי כזה או אחר, בדיוק כמו שאר מועדי האומה וחגיה ששומרים על חיוניותם לאורך מאות שנים, תוך הסכמה עממית והזדהות רחבה. 'יום הדמוקרטיה' יתבסס ויכיל בתוכו גם את לקחי 'יום רבין' בלי האנטגוניזם שהוא יוצר, ויהפוך למועד חדש משמעותי בין מועדי ישראל, שכמו יום העצמאות ויום השואה גם אותו מוסיפה המדינה היהודית-דמוקרטית שלנו לחגי ישראל המסורתיים. גם את זה אפשר ללמוד מהדרך המשתפת והרגישה לכל הצדדים, בה פועל 'אלול' מזה עשרים שנה.

3) הדבר השלישי נוגע פחות ב'תרבות המחלוקת' ויותר בחינוך מוסרי והעמקה רוחנית של כל פרט בחברה, כדי להקטין את האלימות, האגואיזם והגסות. בית המדרש הוא מוסד יהודי עתיק יומין שפיתח את מסורת הלימוד המתמשך של 'התורה' בעיקר כתורת מוסר עשירה ועמוקה, לימוד המלווה ומנחה את האדם והתרבות החברתית כולה כדרך חיים, ומשמש מצע לאיכות אנושית גדולה יותר, עשירה ומפותחת יותר, לחוכמה ומודעות עצמית, לאידיאליזם ועבודה על המידות המוסריות, לקשר עם מכלול עשיר ועצום של ניסיון וחכמת העבר. היהדות בנויה על שרשרת מתפתחת של 'תרבות המדרש' שיש בה המשכיות פנימית וגם מחלוקות עמוקות בין פרספקטיבות שונות, אבל תמיד נמשכת 'השיחה הגדולה', השיחה הבין-דורית החיה ונושמת, השיחה שמעמיקה אותנו כשם שאנו מעמיקים אותה. ואנחנו יכולים ומוזמנים תמיד להיות חלק ממנה, אם נחליט להצטרף לשיחה.

אבל איך עושים זאת? בתי מדרש כמו 'אלול' הם מהדרכים הנהדרות לעשות זאת בישראל המודרנית. בתי מדרש שאינם באים כתחליף לעבודה ולצבא, לאמנות ולאוניברסיטה, אלא לצידם. בתי מדרש כמרחבים של דיאלוג בין אישי ורב דורי, ולהתפתחות אישית. אני תקווה שההתנסות בחוויה חיובית של מפגש חפשי עם המקורות היהודיים תהיה נחלתם של יותר אנשים, ושנבחר להמשיך בשיחה ולא לפרוש מ'החדר המשותף'.

  • הכותב הוא רכז התוכן של בית המדרש אלול

יום שלישי, 14 בספטמבר 2010

אז מה קורה השנה באלול?

שנת הלימודים הקרובה בבית המדרש הולכת להיות אחת השנים מעניינות יותר של בית המדרש. לראשונה נפתח בית מדרש לצעירים שיפעל לצד מסלולים ייחודיים אחרים בהם: בית המדרש למספרי סיפורים, בית המדרש המתחדש שיעסוק השנה בשבת ואפילו סדנת כתיבה יוצרת.

ריכזנו עבורכם את כל מסלולי הלימוד בבית המדרש, כולל ימים שעות ומחירים. עונת ההרשמה בעיצומה וזה הזמן לעלות על הרכבת, להרחיב את הדעת ולמלא את הנשמה. בוא להיפגש איתנו באלול.

לפרטים והרשמה:
טל' 02-5619436
elul@elul.org.il
תחילת פעילות: אחרי החגים 
אלול, רח' בוסתנאי 8 פינת כ"ט בנובמבר, ירושלים 


חמישי אחר ● בית מדרש צעיר 
לבני/ות 22–26
מנחים: דורי הנמן ופגי סידור, עם מרצים אורחים
נעבור מהשבוע אל השבת בלימוד אל תוך הלילה – תנ"ך, גמרא, לימודי תרבות, מוסיקה ופילוסופיה. נסגור את הלילה בחוויה מרוממת נפש. 
יום ה' 21:00–03:00


אני יהודי משמע אני כותב - קריאה וכתיבה יוצרת 
מנחה: חוה פנחס כהן
נבדוק את המושגים 'שפה' ו'זהות' תוך דיאלוג עם סופרים יהודיים בני זמננו ונבחן האם יש 'כתיבה יהודית'. כל מפגש מכיל קריאה, כתיבה ומשוב.
יום ג' 19:00-22:00, 20 מפגשים, 900 ₪


שיר השירים 
מנחה: נעמה שקד
לימוד משותף של שיר השירים וכל האהבות הכלולות בו, בפשט בדרש ברמז ובסוד ושוב בפשט. מסע מן המקרא דרך המדרש והזוהר ועד השירה העברית החדשה. 
יום ב' 18:00-20:30, 25 מפגשים,  1100 ₪


מילדי התנ"ך עד ילדי המחר 
מנחה: רמי בר-גיורא (פסיכולוג קליני בכיר, לשעבר מנהל התחנה לטיפול בילד ובנוער ע"ש אילן)
קבוצת תמיכה ולמידה להורים ולאנשי ילדים, בשילוב לימוד פרקי מקרא. נדון בסוגיות של משמעת, עונשים, כעסים ופיוס בחדר הילדים שלנו ובימים הרחוקים ההם. 
יום ב' 20:30-22:30,  5 מפגשים,  220 ₪ 


כשפרויד מגיע לבית המדרש 
מנחה: עדו גוטהולד
פרשיות מהתנ"ך וסוגיות מספרות חז"ל – עיון בדינמיקה האנושית לאור תיאוריות פסיכולוגיות מודרניות. נפש וגוף, רגשות ומוטיבציות, יחיד מול חברה ועוד.
יום ה' 19:00-21:00,  25 מפגשים,  1100 ₪ 




אשנב לתלמוד 
מנחה: עדו גוטהולד
לימוד במסכת בבא מציעא: גבולות העזרה לזולת, צער בעלי חיים, אונאה בדיבור ועוד. משפת הסוגיה ומונחיה ועד לעריכה הספרותית ולזיקה בין הלכה לאגדה.
יום ב' 19:00-21:30, 25 מפגשים,  1100 ₪


"דרך ארץ" – יהדות וסביבה 
מנחה: תמיר ניר
נלמד בחברותא ממקורות ישראל ונשוחח על תיקון חיינו ביחס לערכי הקיימות, בחתירה לדיאלוג קשוב ואחראי עם הטבע, החברה ועצמנו.
15 מפגשים באלול בימי ראשון 18:00-20:00 + 5 מפגשים כפולים במוזיאון הטבע בימי שלישי 17:00-21:30,  1100 ש"ח



קריאה בכתבי א. ד. גורדון וחברים 
מנחה: שלומי פרלמוטר
נקבל השראה מהגותו ומאישיותו המופלאה של גורדון (1856 1922), ונשוחח על ציונות, יהדות ושאלות החיים שלו ושל בני דורו: ניטשה, רחל, ברנר, בובר, אחד העם והרב קוק.
יום ד' 20:00-22:30,  25 מפגשים,  1100 ₪



לימוד בצל כנפיים 
מנחים: קובי וייס ונעם אטיאס
תוכנית משולבת בתחנה לחקר ציפורי ירושלים:
* סמלי הציפורים בתרבותנו – נדודים, חופש, שלום ועוד
* קיימות בין האדם והטבע
* סדנת ציור טבע, סיורים וטיבוע ציפורים
יום ה' 18:30-20:30,  20 מפגשים, 1100 ₪
 



רוסית – שפה ותרבות 
מנחה: אירנה סלונימסקי
נלמד לדבר ולקרוא רוסית ונתוודע לתרבות העשירה של רוסיה ויהודי רוסיה דרך ספרות קלאסית ומודרנית.
● מתחילים: יום א' 18:45 20:15
● קבוצה בינונית: יום א' 17:00 18:30
● מתקדמים: יום ג' 19:00 20:30
30 מפגשים,  1300 ₪



הכל הבל? ● קהילה לצעירים 
(בשיתוף 'גשר')
מנחים: שמואליק אדלר ושי גיליס
קהלת מאיים למוטט תפיסות שכולנו מבקשים להאחז בהן, דתיות ואנושיות. ננסה להבין את טיעוניו ופולמוסיו בתוך העולם הדתי ומחוצה לו, והאם אכן הכל הבל.
יום א' 19:00-21:30 אחת לשבועיים,  15 מפגשים,  480 ₪



בית מדרש בעברית קלה לעולים חדשים וותיקים
מנחה: חנה אבן. 
לימוד עברית.
יום ג' 17:00-18:45, ללא תשלום

עברית ברמה בסיסית
מנחה: אירנה סלונימסקי 
חוויית לימוד עברית תוך היכרות עם ההיסטוריה, המסורת, התרבות והשיח הישראלי-יהודי. 
יום ג' 17:00-18:30, 25 מפגשים, 300 ש"ח

עברית ברמה מתקדמת
מנחה: אילנה מרמור
לימוד והעמקה בסיפורים מתוך ספר 'במדבר' ושיחות על מועדי ישראל (לקראת חגים).
יום ג' 19:00-20:30, 25 מפגשים, 300 ש"ח.

יום שני, 13 בספטמבר 2010

כתבה בכל העיר: "לומדים על השבת באלול"


המקומון הירושלמי כל העיר פרסם בגיליון החג של ערב ראש השנה המלצה על בית המדרש המתחדש של אלול ועל בית המדרש למספרי סיפורים. ההרשמה בעיצומה.

יום שבת, 4 בספטמבר 2010

לקיים את כוכב נולד בירושלים – בשם השבת

  • רני יבין

גמר כוכב נולד צריך להתקיים בירושלים במוצאי השבת הקרובה. לכל זרם ולכל קהילה יהודית יש את הזכות לתת לשבת את הפרשנות שלה, כל עוד היא איננה כופה עצמה על אוכלוסיה אחרת

לא צפיתי בגמר כוכב נולד האחרון וגם לא בזה שלפניו. ילדיי שולטים טוב יותר ממני בשמות הזוכים המאושרים בתוכנית הריאליטי עתירת הרייטינג של ערוץ 2. למרות זאת אני תומכת בקיומו של גמר כוכב נולד הקרוב בירושלים.

בשבוע שעבר חשף "זמן ירושלים" כי החרדים מתנגדים לקיומו של גמר כוכב נולד בבריכת הסולטן במוצאי השבת בתחילת החודש הבא. לסיבה להתנגדות הם קוראים "חילול שבת". שוב, כמו בסוגיות רבות הקשורות לחברת הישראלית, בהם: גיור, נישואין ושבת – מחליטים החרדים מהי היהדות הנכונה וכיצד נכון ולא נכון לפעול על פיה.
שוב הציבור הפלורליסטי הלא חרדי בישראל, בהם חילונים, דתיים לאומיים, מסורתיים וזרמים אחרים ביהדות מוצאים עצמם ב'תוכנית ריאלטי' מתמשכת מייגעת ומיותרת לכאורה במדינה דמוקרטית - שם התוכנית :'מי יותר יהודי'.

השבת ניתנה לכל עם ישראל ואף לגרים שבתוכנו, לחרדים חלק גדול באחריות לכך שהשבת הפכה לסמל של מאבק ולדימוי של אבנים ושמשות מנותצות של מכוניות בירושלים. גם לנו – הציבור הפלורליסטי יש חלק באחריות: זנחנו את השבת, הפקרנו את ארון הספרים היהודי, ולא טיפלנו די בזהות היהודית שלנו במהלך הניסיון ליצור זהות ישראלית חדשה.

השבת איננה נחלתו של זרם זה או אחר ביהדות. השבת שייכת לכל העם היהודי, וזכותם של כל יהודי וכל קהילה יהודית לתת לה את הפרשנות שלהם. מעבר לכך, על כל היהודים לציין ולחגוג את השבת על שלל גווניה ופרשניותיה, זאת יחד עם הפרשנויות המסורתיות. ובמילים אחרות 'יש יותר מדרך אחת להנות מהשבת'.

בימים האחרונים אנו עוסקים בבית המדרש אלול בהכנת תוכניות הלימודים לשנה הבאה עלינו לטובה. נושא הלימוד בבית המדרש המתחדש, מסגרת הלימוד המרכזית באלול , הוא השבת. במסגרת ההכנות אנו לומדים יחד את המקורות היהודיים הרבים העוסקים בשבת, החל מסיפור בריאת העולם בפרשת בראשית, דרך השבת כפי שהיא עולה מהמשנה, התלמוד, מעולם ההלכה וכלה בשבת הישראלית בקיבוץ ובמושב בשנים הראשונות של הציונות ועד לשירים וסיפורים של ימינו אנו, כפי שהיא משתקפת ביצירות התרבות הישראליות העכשוויות.

לשבת היבטים חברתיים ומשפחתיים רבים: היא בראש ובראשונה זמן המוקדש למנוחה, זמן בו האדם עושה לביתו, למשפחתו בקהילתו. השבת היא אירוע חברתי שוויוני, בו כולם אינם עובדים, בו כל אחד בוחר כיצד לצקת את התוכן שלו ליום המנוחה.
לצערנו, הפרשנות הניתנת לשבת על ידי העסקנים הדוברים היום כנגד כוכב נולד, היא פרשנות צרה ההופכת את השבת לזמן מוחמץ ומפוספס. יש מי שהפכו את השבת לחגיגה של איסורים, רוקנו אותה מכל מימד רוחני וחברתי רגוע ובמקום זאת הם מעדיפים לעסוק בשאלות טכניות, זרות, מנוכרות המביאות בסופו של דבר לאיסורים אבסורדיים, אותם תקצר היריעה מלתאר.

בבית המדרש אלול אנו סבורים כי המקורות היהודיים, בכללם אלה הקשורים לשבת, אינם נחלתו של פלג זה או אחר. המקורות ניתנו לעם היהודי כולו והשבת שבכללם היא גם המתנה שלנו לעולם. אם אלפים מתושבי הארץ וירושלים יבחרו לחגוג את צאתה של השבת באירוע גמר כוכב נולד – הרי שזוהי השבת שלהם: אירוע של חגיגה מוזיקלית, אירוע של 'עליה לרגל' לירושלים, אירוע קיץ של צעירים ונוער, אירוע החשוב למוזיקאים רבים שלעיר ירושלים יש ייצוג מכובד בין המפורסמים שבהם כיום ועלינו לשמוח בכך.
אנו, תושבי העיר, צריכים לקחת חלק בשאלה כיצד אנו רוצים שתיראה השבת בעיר שלנו. כיצד יכולה להתקיים בירושלים שבת בה כל אוכלוסיה נהנית ממנה על פי דרכה מבלי שהיא פוגעת וכופה עצמה על אוכלוסיה אחרת. ירושלים היא העיר שייצרה את מספר הארגונים והזרמים הרבים ביותר בחדשנות היהודית בארץ ולאורך שנים מאידך היא העיר המובילה בישראל במצעד החיכוכים והעימותים בסוגיות דת ומדינה. הגיע הזמן שירושלים תהפוך למה שהיא באמת: העיר ממנה יוצאת הבשורה של התחדשות יהודית.

הכותבת היא מנכ"לית בית המדרש אלול. המאמר המלא פורסם באתר החדשות NRG.

יום שלישי, 17 באוגוסט 2010

מכתב לראש העיר: "כל קהילה צריכה לקיים את השבת על פי הבנתה"


ו' אלול תש"ע
16.8.2010
לכבוד
ראש עיריית ירושלים
מר ניר ברקת

שלום רב,

הנדון: קיום גמר 'כוכב נולד' בבריכת הסולטן

כבוד ראש העיר, בשבוע שעבר התבשרנו כי גורמים חרדים, בהם גם חברי מועצה, מתכוונים להיאבק בקיומה של גמר התוכנית כוכב נולד בבריכת הסולטן בירושלים. לטענתם, קיום האירוע במוצאי שבת יגרום למה שהם מכנים "חילול שבת".

אנו סבורים כי השבת איננה נחלתו של זרם זה או אחר ביהדות, השבת שייכת לכל העם היהודי, אנו מאמינים כי כל איש ואישה וכל קהילה צריכים לקיים את השבת על פי הבנתם ובמרחב הציבורי לשמור על מנהג המקום.

קיומו של אירוע במוצאי שבת אינו פוגע כלל בשבת ולא במנהג המקום נהפוך הוא!

בימים האחרונים עוסקים בבית המדרש אלול בהכנת תוכניות הלימודים לשנה הבאה עלינו לטובה. הנושא הנלמד במסגרת המרכזית שלנו 'בית המדרש המתחדש' הוא - השבת.

במסגרת ההכנות אנו לומדים מקורות יהודיים רבים העוסקים בשבת, החל מסיפור בריאת העולם בפרשת בראשית, דרך השבת כפי שהיא עולה במשנה, בתלמוד, בעולם ההלכה וכלה בשבת הישראלית, כפי שהיא משתקפת ביצירות התרבות מראשית הציונות ועד לשבת הישראלית היום.

מתוך המקורות כולם מתגלה עולם יהודי עשיר רב פנים וקולות, בו השבת מככבת בשלל גווניה והיבטיה. השבת, מצטיירת בהם בראש ובראשונה כזמן המוקדש למנוחה, זמן בו האדם משקיע בביתו, במשפחתו ובקהילתו. היא אירוע חברתי שוויוני, בו כולם אינם עובדים, וכל אחד בוחר כיצד לצקת בה את התוכן שלו.

לצערנו, הפרשנות הניתנת לשבת על ידי מי שכביכול קמים ל'הגן' עליה ויש לומר על היהדות בכלל, היא פרשנות צרה ההופכת את השבת לזמן מוחמץ ולמוקד של מריבה במקום של רוגע ופיוס.

שמו של בית המדרש 'אלול – אלו ואלו' נגזר מהדיון התלמודי בין בית הלל לבית שמאי כאשר בעיצומו של ויכוח עז יצאה בת קול ואמרה 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים והלכה כבית הלל'. דווקא ה'בית' המתון זכה שהלכה תקבע כמותו. זהו בית מדרש של חילונים ודתיים אנשי ימין ושמאל הלומדים יחדיו ומבקשים ביחד להגיע להבנות חידושים ויצירה יהודית. אנו מזמינים אותך ואת חברי המועצה דתיים וחילוניים לבוא וללמוד איתנו ולראות כי 'הדבר אפשרי' ללא כפיה ומלחמות מיותרות.

אנו מחזקים את ידיך בהעלאת חיי התרבות בירושלים על המפה של בני נוער, צעירים וציבור רחב מכל הארץ ומחוץ לה.בברכה


רֹני יבין,
מנכ"לית בית המדרש אלול

TimeOut ירושלים ממליץ על פסטיבל מספרי הסיפורים של אלול



















ההמלצה פורסמה בתאריך 15.7.10

המלצת העיר כל העיר: המופע של בית המדרש למספרי סיפורים













הקטע פורסם בעיתון "העיר כל העיר" (רשת שוקן) בתאריך 16.7.10 במדור "המצעד".  להגדלה - הקליקו על הכתבה

יום שבת, 14 באוגוסט 2010

TimeOut ירושלים ממליץ על בית המדרש של אלול


הכתבה פרי עטו של העיתונאי שחר פישר פורסמה במגזין הירושלמי טיים אאוט בתאריך 5.8.10. הקליקו להגדלה.

יום חמישי, 12 באוגוסט 2010

הזמן ביהדות: בין קדושת השבת למועדי השנה


  • מאת קובי וייס, מנחה קהילה לומדת 'ענין של זמן', בשיתוף הלל-חיפה

"וְשׁוּב לַעֲסֹק בַּזְּמַן, דַּוְקָא
כְּשֶׁהוּא אֵינוֹ עָסוּק בָּנוּ..." (אורי ברנשטיין, עניינים עם הזמן).
28.6.2010
                                
ושוב שנה שלישית שבחרתי לעסוק בזמן, במעגל השנה, בחגים ובמועדים.
ושוב לצאת למסע עם קבוצת סטודנטים וצעירים מאזור חיפה.
ושוב נדרש להסביר מה מניע אותי ומהו חשיבותו של הנושא.

הזמן הינו משאב, חומר בסיסי שאנו מתקיימים בו ודרכו.
הרב אברהם יהושע השל מרחיב בספרו החשוב "השבת" , אשר ממנו קראנו בקבוצה בהרחבה, על מאזן היחסים שיש לקיים בין הימצאות במרחב הפיסי לבין מרחב הזמן.
לוח השנה היהודי הינו עיצוב הזמן.

במהלך השנה בקבוצת הלימוד הודגשה הנקודה כי בניגוד למרחב הפיסי שהמרקם שבו מתחלף כל הזמן: ים, ארץ, מדבר, יער, הר, עמק, חום, ירוק, צהוב, עיר, כביש, בית כנסת, משרד, בית המדרש....

הרי מרחב הזמן הינו אחיד: שקוף, אוורירי, נע ולא נע ובעצם אנו נמצאים בסוג של ורטיגו בתנועה עליו! נדמה שאין ימין ושמאל קדימה ואחור, לאן שלא תפנה תהיה באותו מקום. למה הדבר דומה למי שנקלע ללב ים בסירה טרופה: מסביב הכול ים, מתחתיו תמיד אותו הים מעליו שמיים. גם אם יתקדם לא ידע זאת. כך אנו נעים במרחב הזמן, כל זמן שקול מבחינה חומרית למשנהו.

אם לקורא הנבון ישנם ספיקות בעניין, ונדמה לו שבחוויה האישית שלו הדבר אינו כך, לא נותר לי אלא להסכים... וזאת מכיוון שישנו יום ראשון לעומת שני וישנם שבת וחג ויום הולדת וישיבה דחופה במשרד ובימי רביעי באופן קבוע בין שש לתשע ישנה קבוצת הלימוד של אלול...

אולם על זה בדיוק אנו מדברים... לוח השנה הוא המאפשר אוריינטציה בזמן. לוח השנה (ולא משנה של איזו תרבות) הוא המאפשר תנועה ויחס במרחב הזמן .אבל לוח השנה הינו יוזמה אנושית !

לעומת מרחב הפיסי שאנו מוצאים אותו כבר ברמה הבסיסית פרוס לפנינו, הרי הזמן מגיע במצב צבירה אחיד, ורק אנו היחידים שבתרבותנו שומה עלינו לעצב אותו.

מכאן החשיבות הראשונה במעלה ללמוד על הזמן, להבין איך התרבות היהודית ניגשה לזמן, מה עשתה בו ואיך גיבשה תפישת עולם שלמה בשימוש נכון במשאבים שלו.
ובפרט: איך השבת צובעת את לוח השנה, ויוצרת מעברי גבול של קודש וחול, איך הדבר משפיע עלינו ועל חווית היום יום שלנו.איך ראש השנה מאפשר התייחסות לשנים, ומה עושים בראשי חודשים. מה משמעותו של חג הפסח ואיך יוצר מהלך שלם בינו לבין חג השבועות.

לאחר ההבנה והניתוח של פעילותו של כל מועד על לוח השנה, מה תפקידו ואיזה הר או בקעה הוא מניח במרחב הזמן, איזה צבע ומרקם יוצר חג הפורים ולעומתו צום עשרה בטבת. לאחר כל אלו נוכל לעצב בעצמנו ימים פרטיים וטקסים וכמובן לעצב מחדש חגים ומועדים יהודיים בצורה מודרנית המתאימה למקום האותנטי של כל צעיר וסטודנט באשר הוא.

חשיבות מיוחדת ניתנה השנה לט"ו בשבט כמי שנושא על גבו כנושא מרכזי את היחס שבין הזמן והמקום. היחס לטבע ומקום האדם בטבע, תפקידו וההשפעה העצומה הנובעת מכאן על תפישת המוסר היהודית בעקבות כך. למועדים היהודיים כמו לשבת ולשמיטה ישנו מקום מרכזי ביצירת האיזונים של תפישת המקום לעומת השמיטה והוויתור על האחיזה בקרקע. נעשה פה שימוש של מרחב הזמן כדי לעצב יחס ראוי של תפישת המרחב של האדם. חלק חשוב של התוכנית הינו הפקה וחגיגת החגים במהלך השנה. סדר טו בשבט, סדר פסח מוקדם, מסיבת חנוכה במועדון אחווה לאנשים עם מוגבלויות עוד.

הרעיון הוא שלא ניתן ללמוד על חגים בלי להתנסות בהם ויותר מכך, הלימוד מהעשייה חשוב לכשעצמו, אבל יש כאן משהו נוסף: לקראת סוף השנה עסקנו בחווית הקדושה, מהיכן היא נובעת וממה מתקיימת, איך מגיעים אליה ואיך מביאים אותה לשבתות שלנו. ובכלל האם ישנה חוויית קדושה בעולמו של מי שמגדיר עצמו חילוני?

במפגש האחרון למדנו על מושגי העונג והכבוד בשבת. הכבוד הינו מה שעושים לפני השבת לצורך השבת (ביאור הגר"א על הרמב"ם הלכות שבת פרק ל). בניגוד לעונג שהינו מה שעושים בשבת עצמה.

ההלכה פורטת את הכבוד: "אע"פ שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות, ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אף על פי שאין דרכו בכך, וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח"

הרמב"ם בפרק ל מהלכות שבת הלכה ו המסתמך על סיפורים מהתלמוד מדגיש כי אין זו פחיתות כבוד לסדר פתילות ולבצע קניות.

יתרה מזו ר' קלונימוס עפשטיין בספרו מאור ושמש כותב: "יש השראת קדושה לכל אדם בשבת. ואינו דומה קדושת שבת לכל אדם בשווה, רק יש בני אדם אשר מרגישים כל כך רק מעט מן המעט, ויש שיש להם הרבה קדושה מאוד... והכל הוא לפי הכנת בני אדם, אשר מוכן מערב שבת לשבת".

אם נתרגם זאת לימינו בעצם חכמי ההלכה אומרים לנו: כאשר מקיימים אירוע ורוצים לחוות בו חוויה רוחנית, אין לרוץ ישר לספרייה באלול לחפש חומרים, לחשוב על נושא מרכזי ורעיונות עומק. יש ללכת לשוק ולקנות את המצרכים, לסדר שולחנות, להרים טלפונים, לשטוף כלים… לבצע הכנה פיסית ראויה כדי שלקדושה תהיה אחיזה בנו.
האדם מורכב בחומר ורוח, זו הוויתו ורק על ידי החומר הוא ישיג את הרוח, משום כך גם עונג השבת הוא במאכלים ומנוחה. נפש בריאה בגוף בריא – חווית קדושה בגוף שחותך ירקות. ארגון אירועים, גם ברמה הפיסית הפשוטה ביותר מחויבת כדי לאפשר לרעיונות הגדולים ביותר מקום להתגדר בו.


ולסיום: פעמים רבות הסטודנטים מתבטאים על הקבוצה: "יצאתי עם כאב ראש (בחיוך), באתי לעשות התעמלות למוח, פעם בשבוע לחדד את המחשבה". אחת המטרות שלי היא לתת גם את התחושה הזאת מהלימוד. גם אם לא יזכרו את כל המקורות, את חווית המאמץ, גם המאמץ המנטאלי יזכרו.

לאזרח ישראלי אינטליגנט מן השורה, שלומד בטכניון או באוניברסיטת חיפה, המוצא עצמו באתגרים שכליים לא פשוטים במהלך הלימודים וחווה התפתחות גבוהה מאוד בתחומי הקריירה העתידית נוצרת אנומליה בין החוויה המקצועית לזו היהודית.
את החוויה המקצועית הוא חווה כמרוממת, מתקדמת ומאתגרת ואילו החוויה היהודית וממילא גם הזהות היהודית נתפשת כפולקלור, בעוד שבכל המקצועות ישנה התקדמות משנה לשנה וממוסד למוסד מתקדם ממנו, הרי היהדות ובמיוחד נושא החגים ולוח השנה ניזונים מספורי הגננת נחמה והמורה דגנית.

המסר מהתוכנית הוא: היהדות ומקורותיה: עשירים, מתוחכמים, מעודכנים ולא פחות מכך מורכבים ומאתגרים לא פחות מכל מקצוע אחר !! תובנה זו לכשעצמה תורמת: לגאווה, לביטחון ולמוכנות לנכס גם את המורשת וארון הספרים היהודי לתוך הזהות האישית המתפתחת.

יום שני, 2 באוגוסט 2010

העיר כל העיר בכתבה על קהילת הלימוד של אלול בירושלים

העיתון "העיר כל העיר" הירושלמי פרסם לפני מספר שבועות כתבה אודות קהילת אלול הירושלמית העוסקת בלימודי יהדות וסביבה. קראו את כתבתה של נטע הלפרין:

הקליקו להגדלה

יום שלישי, 27 ביולי 2010

בית המדרש אלול בחדשות ערוץ 2



צוות חדשות ערוץ 2 סיקר את ערב טו באב שהתקיים בבית המדרש אלול ביולי 2010. הנושא: זוגות דתיים וחילוניים.

יום שלישי, 13 ביולי 2010

בין בעל התניא לרבי נחמן מברסלב

מאת בנג'י גרובר
בין החודשים אוקטובר 2009 למאי 2010 למדנו חסידות במבשרת. מי זה אנחנו ומה למדנו? אנחנו זו קבוצה של כחמישה עשר גברים ונשים מרקעים שונים אשר התכנסו להם בתוך המבנה של קמ"ץ, קהילת מבשרת ציון, קהילה של היהדות המתקדמת במבשרת. עסקנו בכתבים חסידיים מראשית הדרך, רבי ישראל בעל שם טוב ועד תפיסות חסידיות בימינו אלה כמו של הרב שלמה קרליבך, הרב עדין שטיינזלץ ועוד. לא רק קראנו ולא רק העמקנו, גם שרנו. שרנו ניגונים חסידיים עתיקים וחדשים. השתדלנו לחבר טקסט לניגון. כאשר עיינו בספר התניא של האדמו"ר הזקן, למדנו את ניגון ה'ארבע בבות', הניגון החשוב ביותר לחסידות חב"ד. כאשר למדנו את תורה ס"ד, התורה העמוקה מאוד של רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן, שרנו את 'שימו לב אל הנשמה' של רבי שמעיה קוסון בניגון של חסידי ברסלב. ואפילו כאנשים מודרניים שוויוניים עסקנו מעט בבתולה מלודמיר, כדי לא לעסוק שנה שלמה רק בגברים.

והנה לכם טעימה קטנה ביותר ממה שעשינו. באחד המפגשים בנושא רבי נחמן מברסלב, תורתו, וחסידיו למדנו את תורה נב בספר ליקוטי מוהר"ן. בתורה זו רבי נחמן לוקח משנה במסכת אבות אשר לא נראה כל קשר בינה ובין עולם חסידי והופך אותה לא רק לחסידית, לא רק לעוסקת בסוגיה חסידית חשובה, אלא כטקסט שהוא מתכון מסודר לעבודת ההתבודדות הברסלבית. ואין כאן רק מתכון אלא גם התמודדות מעמיקה ומהראשונות שבהן בעולם החסידות, עם המשכילים, המדענים ותפיסותיהם על קדמות העולם ולא בריאתו. רבי נחמן ביצירתיות המופלאה שלו מחבר בין השאלה על בריאת העולם על ידי האל לבין התבודדות לבין כאמור, משנה לא ממש מוכרת ולא מרכזית במסכת אבות שבמשנה. אביא כאן בדילוגים את עיקרי רבי נחמן בתורה נב -

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ [משנה, מסכת אבות פרק ג] - כִּי יֵשׁ אֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהָעוֹלָם הוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת וּלְפִי דַּעְתָּם הָרָעָה הַמְשֻׁבֶּשֶׁת נִדְמֶה לָהֶם שֶׁיֵּשׁ עַל זֶה רְאָיוֹת וּמוֹפְתִים, חַס וְשָׁלוֹם, מִמִּנְהַג הָעוֹלָם
אֲבָל בֶּאֱמֶת הֶבֶל יִפְצֶה פִּיהֶם, כִּי בֶּאֱמֶת הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ הוּא אֶפְשָׁרִי הַמְּצִיאוּת
כִּי רַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד הוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת אֲבָל כָּל הָעוֹלָמוֹת עִם כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם הֵם אֶפְשָׁרִי הַמְּצִיאוּת כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בְּרָאָם יֵשׁ מֵאַיִן וּבִיכָלְתּוֹ וְכחוֹ וְאֶפְשָׁרוּתוֹ יִתְבָּרַךְ הָיָה לְבָרְאָם אוֹ שֶׁלּא לְבָרְאָם עַל כֵּן בְּוַדַּאי כָּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ הוּא אֶפְשָׁרִי הַמְצִיאוּת אַךְ מֵאַיִן נִמְשָׁךְ הַטָּעוּת שֶׁיְּכוֹלִין לִטְעוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁהָעוֹלָם הוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת...
וְעִקַּר הַכַּוָּנָה שֶׁבָּרָא כָּל הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל הָיָה כְּדֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ, וְשֶׁיַּחְזְרוּ וְיִדְבְּקוּ בְּשָׁרְשָׁן דְּהַיְנוּ שֶׁיַּחַזְרוּ וְיֻכְלְלוּ בּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת וּבִשְׁבִיל זֶה נִבְרָא הַכּל נִמְצָא כָּל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם וְנִכְלָלִין בְּשָׁרְשָׁם, שֶׁהוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת עַל יְדֵי זֶה נִכְלָל כָּל הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בִּשְׁבִילָם, בְּחִיּוּב הַמְּצִיאוּת
כִּי עִקַּר הַתַּכְלִית שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הוּא בִּשְׁבִיל זֶה וְרַק בִּשְׁבִיל זֶה...
אך לִזְכּוֹת לָזֶה לְהִכָּלֵל בְּשָׁרְשׁוֹ, דְּהַיְנוּ לַחֲזר וּלְהִכָּלֵל בְּאַחְדוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת אי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת, כִּי אִם עַל יְדֵי בִּיטּוּל שֶׁיְּבַטֵּל עַצְמוֹ לְגַמְרֵי עַד שֶׁיִּהְיֶה נִכְלָל בְּאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לִידֵי בִּיטּוּל, כִּי אִם עַל יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת כִּי עַל יְדֵי שֶׁמִּתְבּוֹדֵד וּמְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ עַל יְדֵי זֶה הוּא זוֹכֶה לְבַטֵּל כָּל הַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת רָעוֹת
עַד שֶׁזּוֹכֶה לְבַטֵּל כָּל גַּשְׁמִיּוּתוֹ, וּלְהִכָּלֵל בְּשָׁרְשׁוֹ.
אַךְ עִקַּר הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא בַּלַּיְלָה, בְּעֵת שֶׁהָעוֹלָם פָּנוּי מִטִּרְדַּת הָעוֹלָם הַזֶּה
כִּי בַּיּוֹם, עַל יְדֵי שֶׁרוֹדְפִין הָעוֹלָם אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה
הוּא מְבַטֵּל וּמְבַלְבֵּל אֶת הָאָדָם מִלְּהִתְדַּבֵּק וּלְהִכָּלֵל בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
וַאֲפִילּוּ אִם הוּא בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ טָרוּד
אַף עַל פִּי כֵן מֵאַחַר שֶׁהָעוֹלָם טְרוּדִים אָז, וְרוֹדְפִים אָז אַחַר הַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה
עַל יְדֵי זֶה קָשֶׁה אָז לָבוֹא לִידֵי בִּיטּוּל
וְגַם צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה הַהִתְבּוֹדְדוּת בְּמָקוֹם מְיֻחָד
דְּהַיְנוּ חוּץ מֵהָעִיר בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הוֹלְכִים שָׁם בְּנֵי אָדָם
כִּי בְּמָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים שָׁם בְּנֵי אָדָם בַּיּוֹם, הָרוֹדְפִים אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה
אַף עַל פִּי שֶׁכָּעֵת אֵינָם הוֹלְכִים שָׁם
הוּא מְבַלְבֵּל גַּם כֵּן הַהִתְבּוֹדְדוּת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְבַּטֵּל וּלְהִכָּלֵל בּוֹ יִתְבָּרַךְ
עַל כֵּן צָרִיךְ שֶׁיֵּלֵךְ לְבַדּוֹ בַּלַּיְלָה
בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם וְשָׁם יֵלֵךְ וְיִתְבּוֹדֵד
וִיפַנֶּה לִבּוֹ וְדַעְתּוֹ מִכָּל עִסְקֵי עוֹלָם הַזֶּה
וִיבַטֵּל הַכּל, עַד שֶׁיִּזְכֶּה לִבְחִינַת בִּיטּוּל בֶּאֱמֶת
הַיְנוּ, שֶׁבַּתְּחִלָּה יַרְבֶּה בִּתְפִילּוֹת וְשִׂיחוֹת בְּהִתְבּוֹדְדוּת בַּלַּיְלָה בְּדֶרֶךְ יְחִידִי כַּנַּ"ל
עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְבַטֵּל זֶה הַדָּבָר, דְּהַיְנוּ לְבַטֵּל מִדָּה וְתַאֲוָה זאת
וְאַחַר כָּךְ יַרְבֶּה עוֹד בַּהִתְבּוֹדְדוּת הַנַּ"ל, עַד שֶׁיְּבַטֵּל מִדָּה וְתַאֲוָה אַחֶרֶת
וְכֵן יִנְהַג זְמַן רַב בְּהִתְבּוֹדְדוּת, בַּזְּמַן הַנַּ"ל, וּבַמָּקוֹם הַנַּ"ל עַד שֶׁיְּבַטֵּל הַכּל
וְאַחַר כָּךְ עֲדַיִן נִשְׁאָר מִמֶּנּוּ אֵיזֶה דָּבָר וְכוּ'
וְאַחַר כָּךְ מְבַטְּלִין גַּם זֶה, עַד שֶׁלּא נִשְׁאָר מִמֶּנּוּ כְּלוּם
[פֵּרוּשׁ, כִּי יָכוֹל לִהְיוֹת אַחַר שֶׁבִּטֵּל כָּל הַתַּאֲווֹת וּמִדּוֹת רָעוֹת
עֲדַיִן נִשְׁאָר מִמֶּנּוּ כְּלוּם
דְּהַיְנוּ שֶׁעֲדַיִן לא בִּטֵּל לְגַמְרֵי הַגֵּאוּת וְהַגַּסּוּת
עַד שֶׁנֶּחֱשָׁב בְּעֵינָיו לְאֵיזֶה דָּבָר
וְעַל כֵּן צְרִיכִין לְהִתְיַגֵּעַ וּלְהַרְבּוֹת בַּהִתְבּוֹדְדוּת הַנַּ"ל
עַד שֶׁלּא יִשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ כְּלוּם
שֶׁיִּהְיֶה בִּבְחִינַת מָה בֶּאֱמֶת, עַד שֶׁיִּזְכֶּה לִבְחִינַת בִּיטּוּל בֶּאֱמֶת]
וְאַזַי כְּשֶׁזּוֹכֶה לְבִּיטּוּל בֶּאֱמֶת, וַאֲזַי נִכְלָל נַפְשׁוֹ בְּשָׁרְשׁוֹ, דְּהַיְנוּ בּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת
אֲזַי נִכְלָל כָּל הָעוֹלָם עִם נַפְשׁוֹ בְּשָׁרְשׁוֹ, שֶׁהוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת, כִּי הַכּל תָּלוּי בּוֹ כַּנַּ"ל וַאֲזַי נַעֲשֶׂה כָּל הָעוֹלָם עַל יָדוֹ בִּבְחִינַת מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת כַּנַּ"ל
וְעַתָּה תִּרְאֶה פִּלְאֵי פְּלָאוֹת, אֵיךְ כָּל זֶה מְבאָר עַתָּה בְּהַמִּשְׁנָה הַנַּ"ל בָּאֵר הֵיטֵב
הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה כִּפְשׁוּטוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא נֵעוֹר בַּלַּיְלָה, וּמִתְבּוֹדֵד וּמְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ
וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, הַיְנוּ כַּנַּ"ל, שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ יְחִידִי דַּיְקָא, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם הוֹלְכִים שָׁם כַּנַּ"ל
כִּי אֲזַי הוּא עִקַּר שְׁלֵמוּת הַהִתְבּוֹדְדוּת, בַּלַּיְלָה, וּבְדֶרֶךְ יְחִידִי דַּיְקָא כַּנַּ"ל
כִּי אָז דַּיְקָא יְכוֹלִין לָבוֹא לִבְחִינַת בִּיטּוּל כַּנַּ"ל
וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה דְּהַיְנוּ שֶׁמְּפַנֶּה לִבּוֹ מִכָּל עִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה
לְבַטָּלָה, כְּדֵי לִזְכּוֹת לִבְחִינַת בִּיטּוּל כַּנַּ"ל
וְאָז זוֹכֶה שֶׁיֻּכְלַל נַפְשׁוֹ בַּמְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת כַּנַּ"ל
וַאֲזַי נִכְלָלִין כָּל הָעוֹלָמוֹת עִם נַפְשׁוֹ בַּמְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת כַּנַּ"ל
הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנִּכְלָל כָּל הָעוֹלָם בִּבְחִינַת מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת עִם נַפְשׁוֹ
כִּי עַל יְדֵי הַהִתְבּוֹדְדוּת הַנַּ"ל, זָכָה לִבְחִינַת בִּיטּוּל, עַד שֶׁנִּכְלָל נַפְשׁוֹ בְּחִיּוּב הַמְּצִיאוּת
וְעַל יְדֵי זֶה נִכְלָל כָּל הָעוֹלָם עִם נַפְשׁוֹ בְּחִיּוּב הַמְּצִיאוּת כַּנַּ"ל
וְנַעֲשֶׂה נַפְשׁוֹ וְכָל הָעוֹלָם בִּבְחִינַת מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת כַּנַּ"ל, וְזֶהוּ: 'הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ'.

אצל רבי נחמן כאן, הפיתרון לשאלה עמוקה וקשה ותיאולוגית היא חווייה, משהו מאוד אקסיסטנציאלי ופוסט-מודרני. כדי להבין שהעולם נברא ולא נוצר במקרה, יש להתבודד וכך לא רק שנבין שזה כך, אלא נסייע לבריאה ולבורא.

אומרים בשם האדמו"ר הזקן שיש שלוש דרגות בניגון – ניגון עם מילים, ניגון ללא מילים [כלומר רק הניגון שאינו מחובר למילים כלשהם] והדרגה השלישית והעליונה היא ניגון ללא ניגון, כלומר, שתיקה.

בלימוד שלנו עלינו במעלות ואנו מקווים כי הצלחנו לגעת גם בדרגה השלישית של שקט והתבודדות.

בנג'י גרובר וחברי בית המדרש של אלול בקמ"ץ – קהילת מבשרת ציון. 

יום ראשון, 13 ביוני 2010

זכינו, ונעשתה להם סם חיים - על תורה וגמילות מסמים

  • מאת משה לורברבוים וטובה בירנבאום - מנחי קבוצת נגמלים מסמים
 
שלום, שמי משה לורברבוים, אך אני מוכר יותר בכינויי - אוֹגִי, ואני כותב את הדברים דלהלן בשמי ובשם טובה בירנבאום מבינ"ה, מתוך רצון לשתף אתכם בחוויה מאד מיוחדת שהיתה לנו השנה. במשך כחמישה חודשים הנחינו טובה ואני חמישה-עשר מפגשים של מדרש-תיאטרון. זה היה פיילוט ובסיס להקמת קהילה לומדת של אלול במרכז יום לנגמלים מסמים (של האיגוד הירושלמי למאבק בסמים). 

היוזמה להקמת הקהילה נעשתה כפרויקט במסגרת לימוּדַי בתכנית 'הרחבת השורות' של 'ממזרח שמש' (בית מדרש למנהיגות חברתית, המטפח פעילים ומנהיגים חברתיים, לעשייה חברתית ברוח מסורת ישראל, בהשראת מורשת יהודי המזרח).

אמנם יצא לי די הרבה להנחות לימוד בית-מדרשי ובכל זאת ההנחיה השנה הייתה מיוחדת. קודם כל, המתודה של מדרש-תיאטרון חדשה לי. למעשה, נחשפתי אליה לראשונה בסדנא שטובה הנחתה בכנס המנחים בשנה שעברה. המתודה והאופן בה הועברה על ידי טובה כל כך קסמו לי, שהשתתפתי בשתי סדנאות ברציפות. ואז בתום הסדנא השניה, בהחלטה ספונטנית ואימפולסיבית של הרגע, הצעתי לטובה להנחות איתי את הפיילוט במרכז יום ולמרבה הפתעתי היא נענתה בהתלהבות בו במקום וכך יצאנו לדרך.

הדבר היותר מיוחד בקהילה זו היו הלומדים עצמם. קשה לתאר את החוויה של המפגש עם אנשים שמתמודדים כל יום עם גמילה מהתמכרות - תעצומות הנפש, הפתיחות המדהימה, הנכונות להיכנס ללימוד באופן פעיל, הנכונות להיחשף רגשית ולקבל חשיפה כזו מאחרים, הידע שהפגינו...

אנסה להמחיש מעט באמצעות טעימה מהמפגשים. נושא הלימוד היה 'מעגלי יחסים'. התחלנו בלימוד סיפורי חז"ל שנוגעים למעגל החיצוני של היחס בין היחיד לבין החברה, אחר כך התכנסנו לתוך המעגל של היחיד והמשפחה ואח"כ למעגל הפנימי של היחס של האדם לעצמו. אחד הסיפורים שלמדנו במסגרת מעגל היחסים של היחיד והחברה היה הסיפור על הלל הזקן (בבלי יומא, לה/ב):

"שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרעפיק - חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו - אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון - אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר והיום אפל! שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת!"

קראנו את הסיפור בפורום של הקבוצה ואח"כ בקשנו מתנדבים שידבררו בגוף ראשון את דמויות המשתתפים, כאשר ניתנה אפשרות לשאר הלומדים להפנות שאלות אל הדמות. הנקודות שעלו לדיון במסגרת הלימוד היו מדהימות ומפתיעות.

אחד המשפטים שחברי הקבוצה התרגשו ממנו במיוחד היה: "חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו". הם דיברו על הכוחות הנפשיים הנדרשים מאדם הרוצה לחיות את חייו בצורה מורכבת ולאחוז בו זמנית הן ב'חיי שעה' – החלק בו האדם עושה לביתו, והן ב'חיי עולם' - הפן אשר ממלא אותו בכוחות נפש רוחניים.

ובלשונם הם:

• איך זה שהלל מרשה לעצמו להשתמש לבד בחצי מההכנסה המשפחתית, יש פה איזשהו חוסר איזון שגובל בחוסר אחריות?!

• כל יום, הלל היה משתכר לאותו היום בלבד. ברגע שהיה משתכר את המכסה היומית, היה מפסיק לעבוד והולך ללמוד בבית-המדרש. ככה גם אני חי. אני אומר לעצמי - היום אני נקי. לא חושב על מחר. (ובהקשר הזה הזכרנו גם את מאמר חז"ל בילקוט שמעוני תהלים , פרק סח, רמז תשצז: "תניא: אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה עוסק בכבוד שבת - מצא בהמה טובה אמר: זו תהא לשבת! למחר מצא בהמה אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה; אבל הלל הזקן, מדה אחרת היתה בו - שכל מעשיו היו לשם שמים, דכתיב (תהילים פרק סח כ): "בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם [יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה]").

• הקטע הזה של לשכב על הארובה בשביל לשמוע את הלימוד תורה, זה כמו התמכרות. התמכרות לתורה. לכל התמכרות יש מחיר. חברי הקבוצה דיברו גם על בחירתם להיות בתוכנית ב'במרכז יום' - תוכנית בה חצי יום האדם נמצא במסגרת מסודרת תובענית ומובנה ובחצי היום הנותר האדם עוסק בטרדות הפרנסה, המשפחה והיום יום. זאת לעומת האלטרנטיבה - מרכז גמילה סגור בו הנגמל מבלה כל זמנו באופן המבודד מהעולם האמיתי ועוסק, לפרק זמן מסוים, אך ורק במילוי המצברים הנפשיים והתמודדות עם עולמו הפנימי.

חברי הקבוצה, שחלקם אוריינים גדולים בתורה, השכילו להביא, כדוגמה נגדית, את רבי עקיבא אשר לדעתם לא היה מסוגל לחלק את זמנו בין 'חיי עולם' ו'חיי שעה' ונדד הרחק מביתו ומאשתו למשך 24 שנים, מותיר את אתגרי העולם האמיתי מאחור. 
עוד דבר מאד מיוחד שהרשים ונגע בנו עמוקות, היה ההיזון המיידי בין הלימוד לבין מה שקורה לחברי הקבוצה בחיים וחשבנו לשתף אתכם בדברים הבאים שנאמרו על ידי חברי הקבוצה כששאלנו במשוב ביניים וכן במשוב הסופי, מה הסיפור שהכי נגע בהם:
• ר' אליעזר ברבי שמעון והמכוער (בבלי תענית כ/א) - שלא מקבלים אותי כמו שאני ורוצים בגלל זה לשנות אותי. שופטים אותי בגלל דברים שנולדתי איתם ואין לי שליטה עליהם. מתרחקים ממני ואני לא אשם.
• הלל הזקן בארובה (בבלי יומא, לה/ב) - לא צריך לשלם בשביל להיכנס לבית-המדרש. יש דברים שהחברה צריכה לתת לאזרחים בלי לדרוש תשלום: חינוך, בריאות...
• אילפא שחילק יין לקידוש ולהבדלה ובזכות זה הוריד גשמים בתפילתו (תענית כד/א) - אני שואף שאולי אקיים בעצמי שבמקום שאין אנשים היה איש. יש לי חבר שבמצוקה וכמעט כל יום אני מדבר איתו איזה שעה בטלפון כדי לעזור לו ממעט ניסיון החיים שיש לי. אני משתדל לספק לו אוזן קשבת.
• נחום איש גם זו (תענית כא/א) - היה בן-אדם עם הרבה כח ועצמה, שגרם לעצמו סבל עם עם הכח הזה שגזר על עצמו נכות. גם אני הבאתי סבל על עצמי עם הכוחות שלי במקום לראות את הטוב שבי ולהשתמש ביכולות שלי לטוב.
• רבי אלעזר בן דורדיא (בבלי עבודה-זרה יז/א) - זה ממש סיפור על התמכרות. כתוב שהוא "נטל כיס של דינרין", יענו, קודם כל הוא שם את הכסף של השכר שלה בצד. אחר כך הוא כבר ימצא דרך להגיע אליה. ככה עושים מכורים - קודם כל שמים בצד את הכסף לסם ולא נוגעים בו. ואח"כ נוסעים לסוחר בטרמפ או הולכים ברגל... 
התמכרות זה כמו עבודה זרה - זה הדבר היחיד שקיים...  הוא פונה לכוחות הטבע כדי שיתפללו עליו, כאילו להגיד שההתמכרות שלו זה הטבע שלו. הוא לא אשם. 
המוות שלו הוא מטאפורי - הוא מצליח להשתחרר מההתמכרות שלו רק כשהוא נותן את כל כולו.

מה נפלאת היא התחושה של חידוש תורה טרי ומפתיע, הקושר בין דברים באופן חדש ושונה. המילים מתהילים "מכל מלמדי השכלתי" הפכו כבר לקלישאה חבוטה אך לעיתים אין נכונה ממנה.

זהו. מקווה שלא התשתי אתכם יתר על המידה, ויהי רצון שנזכה שהלימוד שלנו ימשיך ויחלחל לחיי היום יום של הלומדים, ושיהיה משמעותי עבורם ויעזור בעיצוב ובהטווית חייהם.

בתודה ובחיבוק, אוגי וטובה. 

יום שלישי, 8 ביוני 2010

החתונות שלנו


  • מאת שלומית רוזנברג-קיציס

חתונה היא בלי ספק אחד השיאים בחיינו, ומדובר בנושא שנוגע בכולם. כך אכן היה השבוע בקבוצה שלנו בכפר יחזקאל. השנה אנחנו לומדים בקבוצה את נושא "מעגל החיים", ולשמחתנו, אנחנו מסיימים את השנה בלימוד על חתונה...

למפגש ביקשתי מהמשתתפים להביא עמם תמונה מהחתונה שלהם. לשמחתי, כולם התייצבו עם תמונה, חלק אפילו עם האלבום כולו: הם טענו שהתמונות (בשחור לבן) נדבקו, וכבר אי אפשר להפריד אותן מהאלבום. 

מעבר להתרגשות, לזיכרונות ולנוסטלגיה שעוררו התמונות, ביקשתי מכל משתתף לספר אירוע מיוחד שזכור לו מהחתונה. תגובות האנשים נחלקו לשניים: יש שבחרו לתאר חוויה אישית. נילי [כל השמות בדויים - שולמית] סיפרה על שבע ההקפות שהקיפה את בן זוגה מתחת לחופה. "הרגשתי מרחפת בעולמות עליונים. זו היתה חוויה רוחנית, מרוממת". מההקפות והלאה – היא אינה זוכרת כלום... רותי סיפרה על אי הנוחות שחשה להיות במרכז הבמה: "מבחינתי, רציתי להתחתן ברבנות. ואם לא – אז חתונה ממש מצומצמת. אבל אי אפשר היה שלא להזמין את החברים מהקיבוץ שלו ומהקיבוץ שלי... וכך הגענו לחתונה של אלף איש!". בחתונה של נעמה אירעה תקלה: "ב-11 בלילה – וואו! - הפסקת חשמל! ניסו לתקן, לעשות משהו – ללא הועיל. די מהר האורחים התפזרו, ואני – נשכבתי על הדשא, וכל כך שמחתי! זהו. ויהי שקט!". 

משתתפים אחרים לא תיארו חוויה אישית, אלא חווית החתונה מבחינתם היתה הקהילה. ענת: "החוויה העיקרית שלי מהחתונה היא ההתגייסות של כל המושב. שבוע לפני אנשים גררו כיסאות. המטבחים עבדו שעות נוספות. לא הזמינו קייטרינג - את הכל הכינו האנשים. ההתייחסות היתה שזו שמחה של כל המושב". איריס מתארת כי העדיפה חתונה צנועה, אך אמה סירבה לשמוע על כך: "החתונה היתה אחרי אירוע קשה במשפחה שלנו, והקהילה מאוד תמכה בנו. אמא שלי אמרה: 'אני לא יכולה שלא לשתף את כולם. זו הדרך שלנו לגמול ולהכיר תודה על כל מה שעשו למעננו בתקופה הקשה'". ליאת זוכרת את חווית השותפות כילדה: "לפני כל חתונה היתה תכונה באוויר. התרגשות. כילדים היינו מסתובבים בחתונות, מתרוצצים, מפריעים... וגם רוקדים". ענת ואחרים זוכרים יפה-יפה את המשפחה הראשונה שחרגה מהמנהג ולא הזמינה את כ-ו-ל-ם. 

יוסי מזכיר את הפשטות: "היום כלות, וגם חתנים, מבלים את היום במכון יופי. אני, לפני החתונה, עבדתי, תיקנתי משהו, צבעתי. שעה לפני החתונה קראו לי: 'יוסי, בוא כבר, תיכנס להתרחץ, חתונה!' תוך כדי הכנות גיליתי שחלק מהבלורית נצבעה לי באדום, וכך עמדתי מתחת לחופה..." (מזל שהתמונות בשחור-לבן). נילי גם היא מספרת על הפשטות: "אחרי החתונה לא נסענו למלון או לצימר, אלא הלכנו לישון כאן, במושב, בבית ההורים. אחרי שהאירוע הסתיים, הגענו הביתה, ולהפתעתנו גילינו שהחדר שלנו, שבו היינו תמיד מתארחים, נתפס... הבית היה מלא אורחים, ואמא כנראה כל כך התרגשה ושכחה שצריך להשאיר מקום לחתן ולכלה... אל דאגה, לא בילינו את הלילה הראשון לאור הירח...". נעמה מציינת שלמחרת החתונה עמדה ושטפה את הכלים מהלילה, וזו היתה ערמה גבוהה במיוחד... 

פשטות, סולידריות, ערבות הדדית. עם זאת, יש משהו בחתונות ובאווירה של היום שלא היה אז. הדבר עולה כאשר אנחנו לומדים בקבוצה על עניין המקווה. הנשים בקבוצה מתארות כיצד בהיותן כלות חשו רתיעה חזקה מהמנהג, ואפילו ניסו להערים על הרבנית ולהתחמק מהטבילה. ההתפייסות עם המקווה התרחשה אצל חלק בתיווך הדור השני – הבנות או הכלות. נילי: "הבת שלי החליטה שהיא הולכת למקווה. היא תיאמה עם בלנית באחד היישובים הדתיים באזור ונסענו – הבת, אני וכמה חברות טובות. קשה לי לתאר לכם את השמחה שלה. היא עלתה מהמים זוהרת!!! החיבור שלה לעניין חיבר גם אותי". חוויה דומה מתארת גם נעמה, שהתלוותה לכלתה לטבילה הראשונה. שתיהן היו יכולות להסכים עם דבריו של בעל ספר החינוך שקראנו יחד:
ובטעם המים שיטהרו כל טמא, אחשוב על צד הפשט כי הענין הוא כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה, כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם, וכמו שכתוב [בראשית א', ב'] "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", ויתן אל לבו בדמיון כי כמו שנתחדש בגופו יחדש גם כן פעולותיו לטוב, ויכשיר מעשיו, וידקדק בדרכי השם ברוך הוא. 
שינוי הגישה ביחס למקווה הוא אולי פרט המלמד על הכלל. שמעתי את חברי הקבוצה אומרים לא אחת שהם לא יודעים ולא מכירים תכנים ומנהגים יהודיים. דור ההורים או הסבים הכיר את המסורת, אך הדור השני והשלישי לא הכיר ולא חווה. נדמה לי שזו המוטיבציה העומדת ברקע הצטרפותם של רוב המשתתפים לקבוצה: להכיר, להתוודע, ללמוד - לפגוש פנים אחרות של יהדות ומסורת. 

בערב שבועות חגגנו את חנוכת בית הכנסת במושב. בית הכנסת בכפר יחזקאל הוקם לפני כשמונים שנה ושימש את הדור המייסד. הדור הנוכחי לקח את המבנה שהקימו אבותיו, חידש אותו וברגישות התאים אותו לצורכי ההווה. חנוכת בית הכנסת וההשקעה הכספית והרגשית של אנשים כה רבים, תושבי המושב בעבר ובהווה, מעידות בעיני על הרצון הזה להתחבר מחדש, איש-איש על פי טעמו וסגנונו, לאותו "מקור מים חיים" (ירמיה ז). 

יום רביעי, 2 ביוני 2010

"בוכה ושׂוחק וציצית של אש יוצאת ממצחו"

רבי אלעזר בן פדת היתה דחוקה לו שעתו מאד.
הקיז דם [לרפואה] ולא היה לו מה לטעום.
מצא בן-שוּם והטיל לתוך פיו, חלש לבו וישַן.
הלכו חכמים לשאול בו [לשלומו],
ראוהו שהוא בוכה ושׂוחק וציצית של אש יוצאת ממצחו.
כשהתעורר אמרו לו: מה טעם בכית ושחקת?
אמר להם: שהיה הקדוש ברוך הוא יושב עמי, ואמרתי לו: עד מתי אצטער בעולם הזה?!
ואמר לי: אלעזר בני, נוח לך שאהפוך את העולם מראשיתו – אפשר שתהא נולד בשעה [במזל] של מזונות.
אמרתי לפניו: כל כך  – ואפשר?!
אמרתי לו: שנים שחיִיתי מרובות או שאחיֶה?
אמר לי: שחייתָ.
אמרתי לפניו: אם כן, איני רוצה.
אמר לי: בשכר זה שאמרת 'איני רוצה', אתן לך לעולם הבא שלושה עשר נהרות של שמן אפרסמון טהורים, כפרת וחידקל, שתתענג בהם.
אמרתי לפניו: זהו, ותו לא?
אמר לי: ולחבריך מה אתן?
אמרתי לו: מאדם שאין לו אני מבקש?
היכּני באצבע צרדה על מצחי ואמר לי: אלעזר בני, חיצַי אשלח בך!

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כה ע"א, בתרגום