שלומי פרלמוטר
 |
| שלומי פרלמוטר |
האחריות המעשית מאוד, ששה ימים בשבוע, לשקוד על מוכנותן ותפקודן, לעסוק בזה בדאגה וברצינות, ללמוד ולהשוות את מוכנותנו לעומת מקומות אחרים בעולם, לקרוא וללמוד כל הזמן חוות דעת מקצועיות על אפשרויות שיפור טכנולוגי וארגוני של אמצעי ההצלה הללו, להיות במצב 'היכון' קבוע לבדיקת תקלות אפשריות, לחשוב ולהתכונן לתרחישים שונים, להיות טרוד ומודע לתחזיות קצה שעלולות להתממש ולסכן את האזרחים - זוהי העבודה היומיומית הנדרשת מנציגי הציבור האחראיים. היא קודמת מוסרית והגיונית כאחד לדיבורים על יום המנוחה השבועי, על קדושת השבת. אסון שריפה מסדר גודל כזה מעיד על הזנחה וחוסר תשומת לב לדברים שלהם הקדימות הראשונה של 'פיקוח נפש'.
אם מצוות 'פיקוח נפש' דוחה שבת, על אחת כמה וכמה היא דוחה מנוחה שאיננה במקומה בימי העבודה, בששת הימים המוקדשים לתיקון עולם ויישובו, בדחילו ורחימו. על כך נאמר: 'קשוט עצמך תחילה'. ואם אפשר להוסיף, מנוחה שאינה במקומה וחיי בטלה על חשבון הציבור הכללי מאפיינים קבוצות גדלות והולכות בחברה הישראלית, ודי לחכם ברמיזה.
אבל מעבר לשאלה על צביונם של 'ימי העבודה', הדברים של הרב עובדיה יוסף על 'חילול השבת' נוגעים לעניין משמעותי נוסף, והוא צביון השבת עצמה. כמי שלומד השנה על נושא 'השבת' בבית מדרש ישראלי פתוח המשותף לדתיים וחילוניים, בית מדרש 'אלול' בירושלים, אני סבור שיש דרכים רבות להבין ולחיות את השבת ואת משמעותה בימינו. לא רק דרך אחת של 'שמירת שבת' בנוסח האורתודוכסי ההלכתי, שכל חריגה ממנה היא בגדר 'חילול שבת' נורא שעונשו בצידו. בבית המדרש הפתוח שלנו, דרך הלימוד המשותף של מקורות ישראל, אנו רואים את עושר האפשרויות לבטא את הערכים הנפלאים וההומאניים והאור שביסוד השבת. ברוב המקורות היהודיים על השבת אנו פוגשים את ערכי החירות מהשעבוד והחתירה לשוויון וכבוד לחיים, את הרגישות לזכותו של כל אדם ולו העני ביותר למימד של אנושיות אמיתית, 'לטעם גן עדן' ולו ליום אחד בשבוע.
היום הזה מאפשר מגוון של ביטויים ל'עונג שבת' ולמנוחה אמיתית הממלאת ומטעינה את הנפש (כאמור 'וביום השביעי שבת, וינפש'), ואנו מוזמנים לחוות בו את קשת האפשרויות של ההתרחבות הפנימית, הלימוד, התפילה, הטיול, השיחה, הבילוי, את המפגש המשפחתי והחברי, את השיבה לטבעיות, למפגש עם עצמנו, את שאר הרוח ומנוחת הנפש והשמחה של החיים ללא לחץ וטרדות החומר והיומיום, את מימדי הקדושה שכל אחד היה רוצה להרגיש בחייו, בדרכו ועל פי בחירתו. אפשרויות ונקודות אחיזה אנו מגלים בניסוחים הלכתיים או אגדיים וסיפורים מגוונים ומלאי יופי בתורה ובספרות הנבואה ובמדרשים, בתלמוד ובפיוט, בחסידות ובקבלה, בהגות תנועת המוסר, ההשכלה והציונות, בשירה וספרות עברית, ובמיטב הספרות וההגות האוניברסאלית. האופקים מתרחבים, האפשרויות לביטוי השבת גדלות, ואנו מקבלים השראה, איש איש על פי אמונתו.
השבת איננה מצווה חמורת סבר שכל החורג ממנה אמור להיענש בשריפת יערותיו ובתיו ובקיפוח חייו עצמם, מידי 'ההשגחה העליונה' הזועמת. זוהי אמנם תפיסת עולם מוכרת, שגם לה יש אחיזה במסורת היהודית, אולם היא בלתי מתקבלת על הדעת ועל הלב של יהודי מודרני, בן זמננו, והיא מובילה לטעמי למסקנות מרושעות ואבסורדיות. בכל אופן היא לא יכולה להיות הגישה היהודית היחידה, ובעניין זה האחריות והיוזמה תלויה בציבור החופשי והלא חרדי לסוגיו. בניסוח פרובוקטיבי הייתי אומר שעליו להפסיק לחיות כ'פרזיט רוחני' במעגלי חייו מהלידה ועד הקדיש, ובתכני חגיו ומועדיו וסמלי זהותו. הוא לא מכיר מספיק את 'ארון הספרים היהודי', ולכן הוא לא בדיאלוג חי ויצרני עם תרבותו ההיסטורית, הלאומית והרוחנית. בדיוק כשם שעל הציבור החרדי להפסיק את הפרזיטיות המקוממת וחוסר היצרנות שלו בתחומי העבודה והפרנסה, השירות בצבא, המחקר המדעי והפיתוח הטכנולוגי, והניתוק מהתרבות הכללית, הומניזם המערבי והדמוקרטיה.
עלינו לעודד בישראל בתי מדרש שיחזקו דימויים ואפשרויות אחרות של השבת, ושל מושגים והיבטים נוספים במסורת ישראל בכלל. עלינו לעודד בתי מדרש של אנשים העובדים לפרנסתם וזכאים גם לשאר רוח והרחבת אופקים ושיח משמעותי, בתי מדרש כדרך יהודית נפלאה ל'חינוך מבוגרים' כלומר לחינוך עצמי מתמשך לאורך כל החיים, לשיח קשוב ולא דוגמטי בינינו לבין חכמי העבר ויצירותיהם הגדולות, ובינינו לבין עצמנו. עלינו לפתוח הרבה בתי מדרש פתוחים כמו 'אלול' לשם מפגש שבועי קבוע ללימוד ושיחה (אני מכנה אותו 'בית מדרש למידה טובה' במשמעות כפולה: מקום ללמידה ולתיקון המידות). מקומות כאלה לא יהיו בשום אופן תחליף לחובת העבודה וההגנה, למחקר אקדמי ויצירה אמנותית, לתרבות כללית ואחריות חברתית, אלא לצידם, בשילוב אורגני איכותי, כמנוע הליבה של זהותנו היהודית ודמותנו המוסרית.
הכותב הוא רכז פדגוגי של בית המדרש אלול
