- מאת שלומי פרלמוטר
 |
| הדרך ארוכה. פרלמוטר |
בית המדרש הפלורליסטי 'אלול'
מיומו הראשון של בית המדרש המשותף אנו שואפים ללימוד של מקורות יהודיים מתוך סובלנות והקשבה הדדית, מתוך שיח של אמת בין בעלי רקעים שונים. הרעיון היה להפגיש דתיים וחילוניים, גברים ונשים, ולאפשר גם לקולות מהשמאל ומהימין של הקשת הפוליטית כולה להישמע בתוך בית המדרש, כמו בית הלל ובית שמאי בתקופת המשנה, לעודד 'תרבות של מחלוקת' שיש לה שורשים יהודיים חזקים (התלמוד כדוגמה מובהקת) ושורשים הומניסטיים (המסורת הסוקראטית המערבית, ועיקרון חופש המחשבה והביקורת של המדע והדמוקרטיה כאחד). למדנו יחד מתוך הקשבה עמוקה לתורה ולחכמת העבר, לחכמת החיים שלנו עצמנו, למשותף הערכי והציוני וגם להבדלים בינינו.
פגשנו את כל טווח המקורות שלנו, בחברותות לימוד קטנות ובמעגל 'האסיף' המסכם. קיבלנו השראה וחכמה וקדושה מהתנ"ך והתלמוד, הקבלה והחסידות, ההשכלה וההגות הציונית, עד אמנות שירה וספרות עברית חדשה. כל אחד עשה עם הלימוד מה שליבו ואמונתו כיוונו אותו, ולא הייתה הלכה משותפת מחייבת. לדוגמא, כשרב אורתודוכסי ישב בחברותא ולמד עם חילונית, מורה לספרות או פסיכולוגית, היה רשאי כל אחד מהם לאמץ את הפרשנות המסורתית או לבקר אותה, וגם להציע פרשנות אישית משלו לתורה ולכתובים השונים.
לאחר מכן, בסוף כל שנת לימוד, הציע כל לומד מעין 'פרויקט אישי' שבו הגיב למאמרים ומדרשים שנגעו בו והצמיח מתוכם יצירה משמעותית בתחומי האמנות, הכתיבה, החינוך, ורעיונות לעיצוב חיי הקהילה והחברה הישראלית כולה. זה היה חודש 'ההגשות' המופלא, בו חזינו בעינינו ובכל חושינו מהי התחדשות יהודית עשירה ומשמעותית. ראינו עצמנו כמי שממשיכים וממלאים את המסגרת שבנו הורינו: ממלאים בתוכן של תרבות עומק יהודית-דמוקרטית את המדינה היהודית-דמוקרטית היקרה שלנו.
בנוסף לפן הלימודי והיצירתי, בית המדרש הזה הפך למין 'מחנה אימונים' בהתנהלות דיאלוגית ודמוקרטית ובמחלוקת לא אלימה. להזכירכם: הימים- ימי האינתיפאדה הראשונה 1989, כשהמחלוקת הפוליטית והערכית בין הימין והשמאל הישראלי בשיאה, ומפגש כזה בין דתיים לחילוניים ובין שמאל לימין נדיר לחלוטין.
בתהליך הלימוד המשותף של היהדות גילינו שאנו בעצם מתאמנים מדי יום ביומו במימוש ערכים אנושיים ודמוקרטיים כלליים: באמפתיה והקשבה עמוקה לזולת, למילים ולמה שמאחורי המילים, וברגישות לשאלות: מה זר ולא מובן לי בעולם הרגשות ובצורת החשיבה של האחר? מה מאיים עלי בנוכחותו, באידיאות ובדיבור שלו? מה מושך או מחדש לי בנקודת מבטו? כביכול "אירחנו" את עמיתינו בחדרים הפנימיים שלנו, כולל אזורים פחות מעובדים רגשית או מנוסחים במחשבה, אזורי האמונה, המבוכה, החשש, ההומור העצמי וכדומה, וזכינו "להתארח" במקביל בחדרים שלהם. כל "הכנסת אורחים" כזו הייתה מרתקת, מאתגרת, מרגשת.
בית המדרש לאחר רצח רבין
וברביעי בנובמבר שנת 1995 נרצח רבין, ראש ממשלת ישראל, לכאורה בשם ציוויי ההלכה ו'תורת ישראל'. אין צורך להכביר מילים על הטראומה הלאומית הזכורה לכולם. ומה היה אז בבית מדרש 'אלול'? מעגלי דיבור, מעגלי שתיקה כואבת, רועמת, מחפשת מוצא משותף. היו שנתנו ביטוי ופורקן לרגשות ולמחשבות שלהם מתוך רצון להמשיך במפעל המשותף, המופתי, להיפגש ב'חזית הדיאלוגית' מתוך אחריות לאיחוי השבר הלאומי, מתוך רצון להמשיך לייצר מתווה לגשר בין המסורת היהודית וערכיה לבין הדמוקרטיה והתרבות הישראלית המתהווה, ובין חלקי העם. והיו אחרים שקצו בכך, ולא יכלו עוד לעבור לסדר היום ולהמשיך ללמוד וליצור יחד. הקרע, הכעס והאכזבה היו גדולים מדי עבורם.
זכורה שיחה אחת שהתקיימה בבית המדרש לאחר הרצח. אחד מאנשי השמאל אמר שהוא רואה בכל החברה הדתית והמתנחלים שותפים באחריות לרצח הזה. הוא הטיח דברי ביקורת קשים גם כלפי שותפיו לבית המדרש, ואמר שהוא לא מבין איך הוא עצמו יכול להמשיך ללמוד איתם, בעודו חושב מה שהוא חושב עליהם לאחר הרצח. אחת המשתתפות הגיבה ואמרה שהוא לא חייב, שאף אחד לא מכריח אותו להישאר. זה היה רגע דרמתי: הוא קם ממקומו, ואמר שבאמת זה לא מקום בשבילו, יצא בהפגנתיות מהחדר, ולא שב עוד לעולם. שאר המשתתפים בחרו להישאר בחדר, להמשיך ליצור יחד תרבות יהודית משותפת, להמשיך את הדיאלוג הפרשני המורכב עם מקורות ישראל, ולהמשיך לאחוז גם ברוח הדיאלוג בינינו, להתעקש בגבורה פנימית אמיתית, ולא לוותר על מרחב ההקשבה, הסקרנות והכבוד ההדדי דווקא ברגעי המחלוקת והמשבר הקשה.
אולם יש לזכור שהרגשות הקשים זרמו גם מימין לשמאל, והביקורת הנוקבת הופנתה כלפי אלה שתמכו בהסכמי אוסלו ובוויתור על ארץ ישראל (סוג זה של ביקורת מימין חזר כמובן ביתר שאת לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ובייחוד לאחר פינוי רצועת עזה וחורבן גוש קטיף בשנת 2005. מסתבר שכל חמש שנים יש לנו טראומה לאומית חדשה, שמאתגרת את הקשב והסובלנות שלנו, ומותחת את עצביו של בית המדרש עד הקצה...).
דוגמא של 'חברותא' לאחר הרצח
אני זוכר שבשנה שלאחר רצח רבין ישבתי בבית המדרש בחברותא משך שנה שלימה עם אישה דתייה שהייתה מקבוצת המתנחלים הראשונה בחברון לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר זמן היא עברה לקריית ארבע, והייתה חברה ושכנה קרובה, דלת ליד דלת (משך עשר שנים!) של הרופא המקומי ד"ר ברוך גולדשטיין... הזעזוע מהרצח גרם לה לעזוב את קריית ארבע ואף להגיע ללמוד ב'אלול'. הנושא שלמדנו באותה שנה היה 'עבודת אלילים', וניסינו לברר מה אומר לנו המושג הזה בימינו, ובמה הוא מתבטא בחיינו אנו, מבחינה פסיכולוגית, רוחנית, פוליטית, דתית, אמנותית, חברתית, אבל לא לפני שלמדנו על שכבות המשמעות שהוטענו על המושג במהלך כל ההיסטוריה והמחשבה היהודית, החל מהתנ"ך והתלמוד עד הספרות העברית, הקולנוע והפילוסופיה המודרנית. שאלנו מהי בעצם 'עבודת אלילים'? האם המושג רלוונטי כיום? מה מתוך ההתרחשויות הדרמטיות והקבועות בישראל הוא למעשה 'עבודת אלילים' ('ההתנחלות'? 'החילוניות'? 'הדת'? 'דקדוקי ההלכה'? 'הדמוקרטיה'? 'הצרכנות'? ...ואיך קשור רצח רבין למושג הזה?). כמובן ביררנו זאת תוך כדי שאלות פילוסופיות:האם המושג מציין בעיה בהבנת האלוהות? ואולי הבעיה היא רק בייצוג ובפולחן האלוהות? או שיש כאן בעיה בתחום הנורמות המוסריות והמיניות של החברה האלילית, ופחות בתיאולוגיה? האם הבעיה היא באשרור סמלי של הכוח הפוליטי הרודני (כמו במאבק של אברהם עם נמרוד ושל משה עם פרעה, או של שרנסקי עם ברז'נייב)? ואולי יש כאן סימון קבוצתי-סוציולוגי בלבד, סימון של הייחוד הלאומי והתרבותי של עם ישראל, כשמשמעות המושג גמישה ומשתנה, בדומה לדגל? ומה היחס הרצוי כיום לדתות אחרות? ומה עם מעמד העיקרון הליברלי של 'חופש הדת והחופש מדת' ביחס לאיסור 'עבודת אלילים'? ואולי צריך לעשות מהפיכה בהערכת המושג 'עבודת אלילים', כי היא בעצם דבר חיובי ונפלא, במשמעות של הערצת הטבע ושמירה עליו, במשמעות 'הפגאנית' של דת-טבע הסוגדת לכוחות החיים, בנוסח אינדיאני וניטשיאני ואקולוגי וניו-אייג'י , ואפילו ציוני מובהק? הכל תלוי בפרשנות, במדרש, ובשיח בינינו בבית המדרש.
אני עצמי, שהגעתי לירושלים מקיבוץ חילוני (עם ההערכה ל"עבודה עצמית", והתנגדות ל"עבודה זרה" שמובנת מחדש כ"ניכור" בפרשנות הסוציאליסטית, או כ"פרזיטיות" ו"ניצול אחרים"), הבאתי ללימוד פרספקטיבות אחרות. יחד עשינו את הבירורים שלנו בחברותא וניסינו ללמוד איך נוצרים הבדלים כאלה בינינו, מה זה אומר על גולדשטיין, על תורת ישראל, והיכן בכל זאת נקודות הסכמה וחיבור.
הבעיה עם 'יום הזכרון ליצחק רבין'
גם בארץ כולה התקבע היום הזה כמועד שבו נזכרים ברצח, ברקע ובלקחים שלו. לעיתים מדגישים את "מורשת רבין" ולפעמים הקשרים אחרים. בעקבות הטראומה נפתחו 'קבוצות דיאלוג' לרוב, ובתי מדרש משותפים נוספים הוקמו בדגם של 'אלול'. כאמור, 'אלול' היווה מודל לחיקוי, משום שקם ביוזמה חלוצית חמש שנים קודם לכן והיה עתיר ניסיון יקר ערך. מייסדיו התברכו כנראה באינטואיציה בריאה במיוחד – הם היו חדורים בתחושת הדחיפות, בהבנת ההכרח לגשר על הקיטוב והמרחק המסוכן בין הצבורים, בצורך בשפה משותפת. הם פיתחו דרכי לימוד חדשות, והקדישו את עצמם לכך. חבל שקול האזעקה החרישי והעדין שלהם לא נשמע מספיק, לא נשמע בזמן.
אבל במשך השנים הלכה והתבררה בעיה קשה: חלק משמעותי מהציבור הישראלי אינו חש שותף למסרים שהוטענו על היום הזה. התגלה שיש קושי להפוך את יום רבין ליום משמעותי משותף לכולם, וזאת אולי מכיוון שהוא נתפס כיום השייך לקבוצת 'השמאל החילוני' בישראל, והרבה פחות שייך לאנשי הימין או לדתיים, שמתקשים להזדהות עם דמותו וערכיו של רבין, מנהיג מפלגת העבודה והאחראי על 'הסכמי אוסלו' שהיה יריבם האידיאולוגי בעודו בחיים. בודאי שאין בכך תמיכה במעשים של אלימות ורצח פוליטי, אבל מכאן ועד הזדהות עם "יום רבין" הדרך ארוכה.
מ'יום רבין' ל'יום הדמוקרטיה'
האם אפשר ללמוד משהו מהניסיון של 'בית מדרש אלול' לעניין עיצובו העתידי של יום רבין? אני סבור שיש ללמוד שלושה דברים עיקריים:
1) האחד, נוגע בהגדרתו של היום. בראייה ארוכת טווח נעשה נכון אם נהפוך את "יום רבין" להיות 'יום הדמוקרטיה', יום שבו מובלטים ערכי הדמוקרטיה בכל מערכות החינוך והתרבות, ומעלים על נס את עקרונות הסובלנות, אי האלימות, תרבות המחלוקת הדמוקרטית, השוויון האזרחי וכל ביטויי כבוד האדם וחירותו. לכל הערכים הבסיסיים האלה, המקובלים היום כערכי מוסר אוניברסליים ויסוד לכל חברה הומאנית מתוקנת, יש זרעים ושורשים גם ביהדות ותפקידנו להצמיח ולגדל אותם. זה מה שניסינו לעשות בבית המדרש השוויוני שלנו ב'אלול', גם בתכנים שלמדנו וגם במבנה הדיאלוגי ובתהליכים הקבוצתיים.
2) יתרון שני של ההגדרה החדשה של היום כ'יום הדמוקרטיה' היא בכך שכולם יזדהו איתו בקלות, ולא יהיה לו צבע מפלגתי כזה או אחר, בדיוק כמו שאר מועדי האומה וחגיה ששומרים על חיוניותם לאורך מאות שנים, תוך הסכמה עממית והזדהות רחבה. 'יום הדמוקרטיה' יתבסס ויכיל בתוכו גם את לקחי 'יום רבין' בלי האנטגוניזם שהוא יוצר, ויהפוך למועד חדש משמעותי בין מועדי ישראל, שכמו יום העצמאות ויום השואה גם אותו מוסיפה המדינה היהודית-דמוקרטית שלנו לחגי ישראל המסורתיים. גם את זה אפשר ללמוד מהדרך המשתפת והרגישה לכל הצדדים, בה פועל 'אלול' מזה עשרים שנה.
3) הדבר השלישי נוגע פחות ב'תרבות המחלוקת' ויותר בחינוך מוסרי והעמקה רוחנית של כל פרט בחברה, כדי להקטין את האלימות, האגואיזם והגסות. בית המדרש הוא מוסד יהודי עתיק יומין שפיתח את מסורת הלימוד המתמשך של 'התורה' בעיקר כתורת מוסר עשירה ועמוקה, לימוד המלווה ומנחה את האדם והתרבות החברתית כולה כדרך חיים, ומשמש מצע לאיכות אנושית גדולה יותר, עשירה ומפותחת יותר, לחוכמה ומודעות עצמית, לאידיאליזם ועבודה על המידות המוסריות, לקשר עם מכלול עשיר ועצום של ניסיון וחכמת העבר. היהדות בנויה על שרשרת מתפתחת של 'תרבות המדרש' שיש בה המשכיות פנימית וגם מחלוקות עמוקות בין פרספקטיבות שונות, אבל תמיד נמשכת 'השיחה הגדולה', השיחה הבין-דורית החיה ונושמת, השיחה שמעמיקה אותנו כשם שאנו מעמיקים אותה. ואנחנו יכולים ומוזמנים תמיד להיות חלק ממנה, אם נחליט להצטרף לשיחה.
אבל איך עושים זאת? בתי מדרש כמו 'אלול' הם מהדרכים הנהדרות לעשות זאת בישראל המודרנית. בתי מדרש שאינם באים כתחליף לעבודה ולצבא, לאמנות ולאוניברסיטה, אלא לצידם. בתי מדרש כמרחבים של דיאלוג בין אישי ורב דורי, ולהתפתחות אישית. אני תקווה שההתנסות בחוויה חיובית של מפגש חפשי עם המקורות היהודיים תהיה נחלתם של יותר אנשים, ושנבחר להמשיך בשיחה ולא לפרוש מ'החדר המשותף'.
- הכותב הוא רכז התוכן של בית המדרש אלול
הצעה נכונה ומעניינת, יחד עם זאת השמאל לעולם לא יוותר על יום הזיכרון לרצח.
השבמחקאכן, אין מקום לכך שתוכן היום הזה יתרכז ביצחק רבין האיש, או במורשתו. העניין כאן אינו סיפורו האישי של רבין, או מורשתו הפוליטית (יש גם מחלוקת עמוקה בנוגע למהי בדיוק מורשתו הפוליטית, והאם הייתה הלימה בין מאבקו לשלום לבין המהלכים שביצע בפועל במקביל להסכמי אוסלו - מהלכים שהפריעו להסכמים להתממש). ועל כן היום הזה צריך להיות יום הזיכרון לרצח. הרצח הפוליטי הוא העומד במרכז העניינים. הפונדמנטליזם, הבוז לחוק, האמונה שאם משהו הוא בדמך - אז לגיטימי לרצוח על מנת להגן עליו.
השבמחקואילו הפיכת היום הזה מיום הזיכרון לרצח - ליום הדמוקרטיה יש בה משום הפיכת היום ל"פרווה" וריקונו מתוכן. מה גם שהוא משאיר אותנו עם אותה הבעיה: גם עצם השיח על הדמוקרטיה, הפלורליזם והסובלנות נתפס כשיח "שמאלני". וכך, בהתאמה, גם במקורות שלנו. גם שם תמצא כי הקריאה לריבוי דעות באה מכיוון בית הלל. אולם על בית שמאי מסופר כי באחד הימים הצליחו להעביר 18 החלטות בהצבעה שנערכה בעליית הגג של חנניה בן חזקיה בן גרון, בעזרת השיטה הבאה: "תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני: שישה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים." (ירושלמי, שבת, פ"א ה"ד).
אני בטוח שמה שאומר הוא הכללה גסה ובטח יכעיס לא מעט אנשים, אבל אמירות שמתחילות במילים "מוות ל...", דמויות של אישים פוליטיים שמוסיפים להן כאפיות או צלבי קרס וכל מיני ביטויים דומים לאלה - באים רק מכיוון אחד של המפה הפוליטית, אלא אם כן יש לך דוגמאות המפריכות טענה זו. יש אנשים במדינה הזאת שחושבים שיש דברים חשובים יותר מהדמוקרטיה, או שבמקרים קיצוניים (להגדרתם) חובה להפר את הדמוקרטיה על מנת להציל את המדינה. אליהם "יום הדמוקרטיה" ידבר בערך כמו "יום הזיכרון לרבין".
תודה על המאמר!
השבמחקהרעיון נשמע יפה מאוד. אני מסכימה שהקשר של היום הזה עם אישיותו של רבין וסיפור הרצח צריך להיות ליותר רופף. אבל לדעתי יש בכך בעיה אחת.
אנשים רגילים לסטות מכל נושא הצידה. כאשר יש אירוע ברור וחד-משמעי שאליו מוקדש היום, ניתן לסטות מכאן לצד כלשהו, למשל לצד של ערכים דמוקרטיים, אי-אלימות ושאר דברים מופשטים. אבל אם ערכים דמוקרטיים כשלעצמם יהפכו למוקד היום, אנשים עם הזמן יסטו גם מזה הצידה ויהפכו את היום לעוד יום של דיבורים חסרי ערך. כך, לחגים יהודיים יש קשר ברור לתורה או לאירוע היסטורי מסוים, ולדעתי דווקא זה מאפשר לנו לסטות מהמוקד הזה בבטיחות ולדבר למשל בפסח על ערכי חירות, יציאה מעבדות חיצונית ופנימית, וכו'. אבל אם נהפוך את חג הפסח ל"חג החירות" באופן רשמי, בקרוב אנו עלולים לאבד את אופי החג לגמרי ולהפוך אותו לעוד יום חופש עם דיבורים בקבוצות. מה אתם חושבים?
אבל אם נהפוך את יום רבין ליום הדמוקרטיה, זאת בדיוק ההזדמנות לחזק את 'בית הלל' ואת הדמוקרטיה והערכים ההומאניסטיים הקיימים במסורת היהודית, ובישראל כיום (למרות שאם נהיה מדוייקים, בית הלל עצמם היו רחוקים מלהיות עם ערכים דמוקרטיים ממש ביחסם לאיסיים או לצדוקים או ללא יהודים... אבל נניח לזה עכשיו).
השבמחקזאת בדיוק ההזדמנות ליצור לפחות קונסנזוס מינימלי בישראל, קונסנזוס שמעבר למחלוקות: על זה שאנחנו רוצים לקבוע את גורלנו וחוקי החברה שלנו בעצמנו. לא ע"י קביעה של רבנים כלשהם האומרים לנו באופן מוחלט את הפסק הסופישלהם (המחייב אותנו כחוק והלכה ו'דעת תורה' וכו') ומכריזים מה 'אלוהים החליט',ומה 'אלוהים רוצה' ומה 'אלוהים מחייב אותנו'.
ולא נסכים לקבל שוב לעולם אף קביעה של דיקטטור או מלך או 'מנהיג חזק המחליט בעצמו' או אוליגרכיה סמכותית כלשהי.אנחנו אנשים חופשיים והחברה שלנו תהיה חברה חופשית ועצמאית, וגם בשביל זה באנו: "להיות עם חופשי בארצנו". רק אנחנו כעם וכאזרחים ריבוניים וחופשיים לקבוע את חוקי החברה שלנו.
זה נראה לי דבר שאפשר לחנך אליו ושימצא הד והסכמה פשוטה אצל כולם, כמעט, אולי למעט החרדים. וזאת הדמוקרטיה, שאם הייתה מוטמעת עמוק בכל שדרות העם ובחינוך של אנשים כמו יגאל עמיר או גולדשטיין וחבריהם האנטי דמוקרטיים לא היה מתרחש רצח כזה ולא סתימת פיות ולא כל מיני סוגים של פאשיזם או תיאוקרטיה, עם גיבוי עממי מתוך עיוורון וטיפשות ושחצנות, ומתוך מה שאריך פרום כינה "מנוס מחופש".
צריך אולי לחזור על הכללים הבסיסיים הללו שוב ושוב. דמוקרטיה זה מין משטר ששומר בחוזקה על זכויות וחירויות הפרט והמיעוט, גם כערכים ראויים בפני עצמם, וגם כדי לאפשר את ההכרעה הדמוקרטית ובירור שקוף ואמיתי של האפשרויות העומדות בפני הציבור. ואם מישהו מציע הצעת חוק או רעיון איך החברה צריכה להתנהל, והרוב מצביע בעדו, אז זה מה שיקבע, ולאף אחד אסור להפריע לו לבטא את דעותיו, ולאף אחד אסור להפריע לו לבקש את הסכמת העם בבחירות פתוחות.ולאף אחד אסור להפריע לעם להצביע ולהכריע,ולממש את הכרעת הרוב.
בגלל זה אני מסכים דוקא שצריך לקחת צעד אחורה מכל עניין 'הרצח'(כי הוא מוסכם מידי, הרי אסור לרצוח! חוץ מכמה מופרעים אף אחד לא יגבה דברים כאלה ויחנך עליהם) וצריך לרדת קצת גם מכל עניין 'רצח השלום' (והפעם מהסיבה ההפוכה,כי הוא דוקא במחלוקת עמוקה מידי, כמו שכולנו יודעים. לא כולם מסכימים על הדרך לשלום, ולא כולם מסכימים אפילו בעיקרון ש'טוב שלום מארץ ישראל השלימה'). ודוקא נראה לי מאוד מה שמומלץ במאמר, ליצור הסכמה על 'יום הדמוקרטיה'.יישר כוח.
לאנונימי-
השבמחקאני מסכים שצריך לחנך לדמוקרטיה ושמירה על צוויון החוק, לחנך לשיח הכולל מחלוקת בריאה ולא אלימה, וכן הלאה.
אולי הטעות היא לחשוב שכל זה יקום ויפול על יום אחד.
חשוב לחנך לדברים הללו ביומיום - ולא רק פעם בשנה. יום הזיכרון, כשלעצמו - צריך להישאר ייחודי לרצח הפוליטי שנעשה על מנת לנסות ולהשפיע על מהלכים פוליטיים בדרכים אלימות.
וכפי שאמרתי גם קודם - כל החינוך לדמוקרטיה וכל הניסיון ליצור קונצנזוס מינימלי בחברה הישראלית לא יכול להתרכז רק ביום אחד בשנה, אלא בכל יום.
אלה שלום,
השבמחקאני חושב שההערה שלך והחשש נכונים, אבל המסקנה היא פשוט לחשוב באופן מספיק יצירתי איך 'לקרקע' ולסמל ולחגוג ולתרגל באופן נכון את 'ערכי הדמוקרטיה' המופשטים האלה.
כי יש לדעתי הרבה דרכים מעוררות ומגניבות שאפשר לעשות זאת, החל ממפגשים מאתגרים בבית עם ערבים, מתנחלים, שמאלנים, חרדים, וכד', דרך תרגול של 'השפעה דמוקרטית' בכל מיני צורות (כל בתי הספר מארגנים הפגנות, הייד פארקים, וכד'), דרך הפנינגים בתוך קופסאות שימורים מזהב, או תיאטרון קהילתי שכולם משתתפים בו באימפרוביזציות, ועוד מיליון שש מאות חמישים ותשע רעיונות נוספים שאנשים ימציאו אם יוזמנו ויעודדו לכך.
כשאת מציינת את השיעמום של 'דיבורים בקבוצות' את פשוט מעלה את הרעיון המליון שש מאות ושישים, לא פחות אבל גם לא יותר. יש דרכים לחדש בתרבות, לחדש ולהוסיף חגים נהדרים ומעניינים ומשמעותיים וגם כייפיים, לא רק סדר פסח ונרות חנוכה ותחפושות פורים וסוכות מחוץ לבית, ומדורות ל"ג בעומר, ונטיעות בטובישבט, ושופר ותשליך בראש השנה. יש עוד פטנטים והמצאות שעוד לא גייסנו לתוך החגים שלנו כדי לעורר את הרוח והתודעה, וגם לשמח את עצמנו.
אני בעד לנסות.
שלומי פרלמוטר